חיפוש טיולים ומסלולים
בחר אזור
בחר סוג פעילות
חיפוש פעילות בטקסט חופשי

מסמך מדיניות סביבתית למשק המים בישראל: פרק ד'

מקורות המים הלא טבעיים: התפלה, יבוא קולחים

1. העלות הסביבתית של ההתפלה

בצד תרומתה ליציבות משק המים, גוררת התפלת מי ים שני סוגים של נזקים סביבתיים: האחד קשור בעתירות האנרגיה של ההתפלה, והשני - בתפיסת שטחים פתוחים, חלקם בקרבת החוף. נזק סביבתי נוסף עלול להיגרם מהזרמת תמלחות עתירות ברזל. מדובר בברזל הידרוקסיד הנוצר בתהליך שטיפת הממברנות במתקן ההתפלה ומוזרם עם התמלחת חזרה לים,  שם הוא צובע את המים באדום. כיוון שסוגיית ההשלכות של הזרמת ברזל הידרוקסיד על הסביבה הימית נמצאת בבחינה (בחינה שיש מקום להרחיבה), הרי שלא נתייחס אליה בניתוח הכלכלי.

העלות הסביבתית של זיהום האוויר ושל פליטת גזי חממה צריכה להיות מושתתת על מחיר החשמל. כיוון שהדבר אינו מבוצע בישראל, נחשב את העלויות האלה כאילו הושמו על ההתפלה חשוב להעיר כי משק המים מהווה כיום כ-6% מצריכת החשמל בישראל וחלקו יגיע ל-8% עם הפעלת כל מתקני ההתפלה המתוכננים (תת הוועדה למים במסגרת ועדת המנכ"לים לעניין הפחתת גזי חממה, 2009). בעתיד הרחוק יותר צפוי חלקו של משק המים לרדת בחזרה ל-6%.

הנחות:

• צריכת חשמל בהתפלה: 3.9 קוט"ש למ"ק.

• היקפי הפליטות לפי הדוחות הסביבתיים של חברת החשמל לשנת 2008.

• המחיר לק"ג פליטות של מזהמים יתבסס על המחירים הנוכחיים בסחר הפליטות באירופה שנקבעו גם כמקדמים המומלצים גם על ידי המשרד להגנת הסביבה (פארטו, 2008).

• המחיר הנוכחי בסחר בפליטות באירופה עומד על כ-15 אירו לטון. סביר מאוד להניח כי ככל שייושמו הסכמות בין-לאומיות בתחום הפחתת גזי חממה (בעקבות קופנהגן, 2009), ינסוק מחיר זה. קיימת הערכה של הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה,  IEA, כי אם יתבצע סחר עולמי בהפחתת גזי חממה בהתאם לנדרש למניעת התחממות כדור הארץ, יגיע המחיר לסביבות 100 אירו לטון co2, ובהערכות מסוימות אף ליותר. לפיכך, ההנחה ביחס למחיר של 30 אירו לטון co2 נראית כסבירה ואולי שמרנית.

• חלק ממתקני ההתפלה יפיקו חשמל בעצמם בהתבסס על גז טבעי, שהוא דל פליטות בהשוואה לתמהיל הדלקים הממוצע בייצור החשמל בישראל, ואף זול יותר. חשוב לציין כי בגלל סופיותם של מרבצי הגז, יש לייחס לחשמל המשמש בהתפלה את שיעורי הפליטות של התמהיל הממוצע בייצור חשמל בישראל. זאת כיוון שבהסטת הגז להתפלה, הם גורמים ליתר פליטות ביתרת משק החשמל הישראלי. הבעלים של מתקני ההתפלה מנצלים את שליטת בארות הגז לטובת הצלחה במכרזי ההתפלה.

• שער ההמרה: 1.35 דולר לאירו.

תחשיב עלויות הפליטות בהתפלת מי ים

  S02 NOX חלקיקים CO2 סה"כ
הפליטה (גרם/קוט"ש) 1.71 1.8 0.06 741  
מחיר (אירו/ ק"ג) 4.97 2.87 7.1 0.03  
עלות לקוט"ש (דולר סנט/ קוט"ש) 1.14 0.70 0.06 3.00 4.9
עלות למ"ק מותפל (סנט /מ"ק)         19.1

מקור הנתונים: אתר חח"י, פרטו 2008

לצורך אומדן העלות של משאבי החוף הנתפסים על ידי ההתפלה, נניח כי עלות מ"ר חוף הוא 30 דולר לשנה (כיוון, 2006). יש לציין כי נתון זה הוא ממוצע בין מספר תחשיבים וקיימת גם הערכה גבוהה יותר בפקטור של 3. כמו כן, נניח על סמך המתקנים הגדולים הקיימים, כי מתקן של 150 מלמ"ק לשנה משתרע על שטח של 190 דונם (ראו דוח צוות התכנון לתמ"א 34, סעיף ב.2.2). בהתאם לכך נעריך את העלות ב-7.5 סנט למ"ק. חשוב לציין כי במדובר בעלות הממוצעת של מתקנים קיימים ועתידיים.

שתי הערות נוספות בעניין הפגיעה בשטחים פתוחים: יש להביא בחשבון כי באופן אפקטיבי קיימת פגיעה בנגישות בטבעת השטח ההיקפית למתקן, שגודלו יכול להיות ניכר מאוד בגלל מגבלות ביטחוניות ואחרות. ההערה השנייה היא כי נכון שמתקני ההתפלה העתידיים לא יהיו ממוקמים בקו החוף אלא בשטח פנימי יותר (בניגוד לאלו הקיימים באשקלון, בפלמחים ובחדרה). בעקבות כך תקטן במידת מה העלות הסביבתית. מאידך גיסא יש לזכור כי אומדן נוכחי של ערך השטח הפתוח הוא בהגדרה אומדן חסר ביחס לערך העתידי, כאשר צפיפות האוכלוסייה תגדל ועמה גם הלחצים להקטנת היצע השטחים הפתוחים.

עם זאת, מטעמי שמרנות, נתייחס לערך מופחת של 6 סנט/מ"ק בלבד.


חישוב העלויות הסביבתיות של ההתפלה:

רכיבים ריכוז עלויות (סנט למ"ק)
תוספת לעלות החשמל בגין פליטות 19.1
משאבי חוף 6
סך הכול סביבתיות 25.1
עלות התפלה: ישירה 50
טיפול קצה ואגירה 7
הולכה לרשת 8
סך הכול ישירות 65
סך הכול ישירות וסביבתיות 90.1


המסקנה התחשיבית הכוללת היא שהעלויות הסביבתיות מייקרות את עלות המים המותפלים בכ-40%. העלות הכוללת של מים מותפלים היא כ-0.9 דולר/מ"ק. זוהי העלות הרלוונטית לצורך השוואה עם עלות של פעילות חיסכון ו/או ייצור מים שפירים חליפיים (כאשר גם אלו, כמובן, צריכים לכלול עלויות סביבתיות אם כי בשיעור נמוך הרבה יותר).

מסקנת המדיניות היא כי ההתפלה כרוכה גם בנזקים סביבתיים משמעותיים. לפיכך, מן הראוי לצמצם את היקפה למינימום הסביר. כאמור, משבר המים נבע גם מאיחור בהקמת מתקני ההתפלה. קיים חשש להיגררות של משק המים לקיצוניות הפוכה ויש להתריע מפני כך. כמו כן יודגש כי עיקרון מדיניות, שעל פיו היקפי ההתפלה ילכו ויעלו בקצב גידול האוכלוסייה, ובמקביל ייתפסו משאבי קרקע או חוף נדירים, אינו מתיישב עם גישת הקיימוּת. ביטוי כמותי למשמעות של פערי התפיסות מובא בפרק האחרון של המסמך.

מן הראוי לציין השפעה נוספת של כניסת ההתפלה. ההסדר הפיננסי בין הממשלה לבין יצרני המים מעניק לאחרונים פיצוי על העלויות הקבועות בסיטואציה של אי ביקוש. תחת הסדר כזה, מבחינה כלכלית כדאי לממשלה שכל מתקני ההתפלה יפעלו וימכרו מים לחברת מקורות במשך כל השנה וכל השנים, גם אלו שמראש הוקמו רק לצורכי גיבוי. ייווצר אפוא מצב שבו ההתפלה תהווה את הרובד הקבוע של היצע השפירים בעוד שהשאיבה מהאוגר הטבעי תהיה הרובד המשתנה. מהלך כזה מגדיל אמנם את הקיימות של המאגרים הטבעיים, אך בה בשעה מייקר את עלות המים למשתמשים ומגדיל את הפליטות.


2. יבוא מים מטורקיה וממקורות אחרים

אף על פי שאין בישראל ניסיון מוכח של יבוא מים, לדעת מומחים ויזמים, שעמם נערכו דיונים לצורך מסמך זה, הדבר אפשרי מבחינה טכנולוגית כולל הטיפול במים ובמתקני הקצה.

כרקע לדברים נציין כי נהר המנבגט בטורקיה מזרים לים מיליארדי מ"ק בשנה. יש אמנם תכניות פיתוח חקלאי, אך מימושן של אלו יתפרס על פני תקופה ארוכה ויתייחס רק לחלק מהכמות. סמוך לשפך קיימים מתקנים לסינון מים ולהעמסתם על כלי ההולכה. ברור כי מתחייבת השקעה במתקני פריקה ימיים, טיפול במים וחיבור לרשת. כל אלו דורשים השקעות לא מעטות (עשרות מיליוני דולרים ל-100 מלמ"ק).

הולכת המים יכולה להיעשות במכליות. כיום ישנו היצע לתקופה של כעשור של מכליות במחירים נמוכים יחסית. עם זאת, קיים סיכון של רמת מחירים אחרת בטווח הבינוני-ארוך, מאחר שמדובר בשוק תנודתי מאוד. נוסף על כך, קיים מיזם שטרם נוסה בהצלחה, של הולכת המים בכלים גמישים (מעין שרוולים מתנפחים), טכנולוגיה זו אינה תלויה במחירים בשוקי ההובלה הימית. כמו כן, כמעט מיותר לציין שמההיבט המדיני העת הזו ביחסי ישראל-טורקיה אינה נוחה.

מבחינה כלכלית, על פי שיחות עם כמה קבוצות יזמים, הרי שבהולכה ימית יש נכונות להציע מחיר זהה לעלות ההתפלה, כאשר בכל עלויות הפריקה, הטיפול במים והחיבור לרשת עתיד לשאת היבואן. כל זאת כנגד מחויבות ממשלתית לקליטת המים במחיר מוסכם. הכלים הגמישים מוכנים להתחייב אף למחיר נמוך יותר.

העלויות הסביבתיות של היבוא נמוכות מאשר בהתפלה. בהובלה במכליות הפער הוא של 50% ובתחשיב הכלים הגמישים ב-80%. בגישה המקובלת, נתפס היבוא כפתרון אפשרי, אם בכלל, להיצע נוסף בזמן הקצר (תחת ההסתייגויות שצוינו בתחילת הפרק). אולם להערכתנו, החשיבות העיקרית של אופציית היבוא נובעת דווקא מהקטנת הסיכון ומהגדלת הקיימות של משק המים והמאגרים הטבעיים בטווח הבינוני-ארוך. הדבר מקבל משנה חשיבות על רקע אי הוודאות ביחס למילוי החוזר במצב של שינויי אקלים גלובליים. נתאר לעצמנו סיטואציה שבה ישראל מייבאת כמות שנתית קטנה של מים, אך יש לה אפשרות להגדיל מאוד את הכמות המיובאת לכשתזדקק בהתראה קצרה יחסית. לאופציה זו יהיה כמובן מחיר. כעת נחשוב על מצב של רצף נוסף של שנים שחונות, אשר היקף ההתפלה לא נותן לו תשובה (גם אם ראשי משק המים מצהירים כי היקף ההתפלה המתוכנן לא יאפשר משבר כזה, ברור כי אין בכך כל ודאות). במצב שבו כל היצע המים השפירים הלא טבעיים מבוסס על התפלה, החלטה על דלדול נוסף של המאגרים הטבעיים היא בעלת משמעות ועוצמה מכריעות כיוון שמדובר בגירעון הידרולוגי שלא ברור אם עומד כנגדו כושר החזר. כמו כן, החלטה על הקמת מתקני התפלה נוספים תיתן פירות רק כעבור 7-5 שנים (מקדם שיהוי גבוה). אילו עמדה לישראל במועד כזה אופציה זמינה ליבוא מאסיבי זמני, הרי שההחלטה על ירידה מקווים אדומים הייתה קרדינלית פחות, כיון שכעבור שנה אפשר להחזיר את הגירעון באמצעות היבוא.

אחד הטיעונים המרכזיים כנגד היבוא הוא של ביטחון מים. קרי: אל לה לישראל לבסס את האספקה של משאב כה חיוני על יבוא העלול להיות מושבת משיקולים מדיניים ואחרים. במצב שבו היבוא משמש רק מקור קטן של מים ובעיקר אופציה לכרית מגן בתקופת מחסור, הטיעון הזה כמעט שאינו מתקבל. זאת כיוון שאם לא ניתן יהיה לממש אופציה זו, מצב משק המים יהיה דומה לזה הקיים בהיעדר האופציה. בנוסף, אל מול התביעה הסביבתית לווסת ולהפחית את היקפי ההתפלה וכנגד זאת, לבצע פעולות חיסכון והקטנת צריכה, שואלים מצדדי ההתפלה הגדולה מה יקרה אם צמצום הביקושים ייכשל והמשק יעמוד בפני מחסור? (טיעון זה מכונה "מחיר הטעות"). אם הייתה אופציית יבוא היה הסיכון הקשור באי הקטנת הצריכה קטן, כיוון שאפשר יהיה להשלים את האספקה בתקופת הביניים באמצעות היבוא.

כיוון נוסף שיש לבחון הוא יבוא מים מטורקיה לרצועת עזה ולפלסטינים בכלל. יש בכך אולי כדי לעקוף את בעיית היחסים עם טורקיה.

לסיכום, אופציית יבוא המים טומנת בחובה כמה יתרונות פוטנציאליים לא מבוטלים לקיימותו של משק המים וליציבותו. לפיכך, מן הראוי לקדם באופן משמעותי ונמרץ יותר את הטיפול בבחינת ההיתכנות המערכתית שלו. אמנם בתחילת העשור הקודם הוקדשו לכך מאמצים, אולם אז העלויות היו בלתי סבירות. לאחר מכן נפסקו הבדיקות ויש להצטער על כך. כדאי למדינה לקדם הן את הבחינה והן את הפעלת פרויקט פיילוט בכמה טכנולוגיות הולכה.

לא ברור מדוע רשות המים משתהה כל כך בבחינת הנושא. קשה להבין מדוע טוענת המדינה כי תדרוש ערבויות גבוהות מהיזמים כנגד מחויבות לפיילוט. הרי מדובר בניסוי בלבד ובהיקפים שאינם משמעותיים ביחס להיקפים הכוללים של משק המים. לעומת זאת, אם היזמים יצליחו לבצע את היבוא, הערך העתידי למשק המים יהיה משמעותי ביותר. לכן במבחן עלות-תועלת, ראוי להקדיש לבחינה ולניסוי יותר משאבים כספיים וניהוליים.


3. השבת קולחים

ייעודם של הקולחים באופן כמעט בלעדי לשימוש חקלאי יוצר חיבור הדוק בין צד ההיצע לבין צד הביקוש שלהם. בקטע זה של המסמך נידרש להדגיש שני היבטים סביבתיים חשובים - האחד ביחס ליעדי הקולחים והשני ביחס לאיכותם.

א. יעדי הקולחים

האינטרס הסביבתי הוא שהקולחים המוקצים לשימוש חקלאי ימירו באופן מלא שימוש בפועל במים שפירים. כך יקטן הלחץ על ניצול האוגר הטבעי ויפחת הצורך בהתפלה. ההיצע של תוספת הקולחים העתידית יהיה בעיקרו באזור המרכז ומישור החוף, בקרבת הערים הגדולות. לעומת זאת, הפוטנציאל להמשיך ולהמיר שפירים קיים רק באזורים שבהם יש כיום שימוש בשפירים טבעיים, קרי אזורים באגן ההיקוות של הירדן וחבלים בדרום הארץ שטרם הוסבו למי שפד"ן. מקומות אלו הם פריפריאליים ורחוקים יחסית למקור הקולחים. לפיכך, מבחן ההיתכנות של ההמרה הזו כלכלי גם הוא, קרי, שעלות ההשבה (וההמרה) אינה גבוהה מעלות ההתפלה.

מהלך כזה אינו טריוויאלי ודורש מעורבות תכנונית ממשלתית הנוגעת להובלת קולחים לטווחים ארוכים ולאזורים דלים בקולחים, שהרי במהלך של עסקים כרגיל הקולחים ינווטו בעיקר לאזורים שבהם כבר יש כיום שימוש בקולחים. כיוון שהמכסות הפורמאליות שבידי החקלאים, אשר הוקצו עוד ב-1989 (מכונות מכסות 89), מבוססות על שימוש היסטורי גדול הרבה יותר, הרי שהחקלאים יוכלו להמשיך להראות כביכול ויתור על המכסות, אולם זו תהיה המרה וירטואלית בלבד ולמעשה תהיה זו תוספת מים נטו לחקלאות הישראלית ולא הקטנת שימוש בשפירים.

ב. סוגיות איכות

מגמת המעבר לקולחים היא חיובית מבחינה סביבתית, בהקטינה את הלחץ של החקלאות על המאגרים הטבעיים. עם זאת הדבר חייב להיעשות בקולחים שעברו טפול איכותי (שלישוני) במתקן הטיפול בשפכים, זאת כדי למנוע סיכונים לבריאות האדם, לחי ולצומח שבסביבה, למאגרי המים ולקרקע. הממשלה אמנם אימצה תקני איכות מחמירים להשקיה בקולחים והזרמה לנחלים, למעט מתקן השפד"ן (קולחי גוש דן) שכבר הפיק מים באיכות גבוהה עוד לפני כ- 20 שנה. למרות ההתקדמות בהליכי חובת התקנים, הרי במרבית המט"שים האחרים עדיין מצוי הטיפול בשפכים ברמה שניונית בלבד (אם כי קיימת התקדמות לקראת פתרונות באגן ההיקוות של הכינרת ושל הירדן).

נדרש כאן שילוב כוחות בין רשות המים והמשרד להגנת הסביבה, הן במאמצי האכיפה והן בתמרוץ הכלכלי לשדרוג המט"שים. במקביל נדרשת הקצאת משאבים שוטפת לניטור ולמחקר ופיתוח שילוו את התהליך ויביאו לאיתור כשלים מראש ולהמעטת הסיכונים. הקצאת המשאבים למחקר הבוחן את ההשפעות והטיפול בקולחים הכרחיים גם מהממד הבריאותי. כך למשל קיימת השערה כי במי הקולחים מצויות כמויות קורט של הורמונים וחומרים מהחי שהם הגורמים לירידת הפוריות אצל גברים בישראל והקדמת הפוריות אצל הנשים.

חשוב לזכור כי מבחינה טכנולוגית-תיאורטית אפשר להביא מי קולחים לרמת טיהור כזו שאפשר יהיה להחדירם לאקוויפרים (במצב הנוכחי משרד הבריאות אוסר על כך בתכלית האיסור). להערכתנו, רמת הסיכונים שמעמיסה ההסבה לקולחים על הסביבה הטבעית ועל מאגרי המים היא גדולה דיה ולפיכך אין צורך להזדרז ולפעול בכיוון זה. יש להיות ערים לכך כי ברגע שבו ייפרץ הניתוק בין השפירים לקולחים, יתחולל גם שינוי במחיר הצל של הקולחים שישתווה לזה של מים שפירים, קרי עלות שולית של התפלה. הדבר יגרום לעלייה משמעותית במחיר הקולחים ולירידה בביקוש החקלאי להם. גם משיקולי הסקטור החקלאי וגם משיקולי הסיכון הסביבתי, אין זה רצוי להעמיס אתגר זה על משק המים כעת, אך כדאי שתיעשה חשיבה והיערכות לעתיד. סביר להניח כי בתוך עשור או שניים יצטמצמו פערי הידע והטכנולוגיה והחלופה תהיה רלוונטית.