מגילת האש |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
על פסגה בהרי ירושלים, ליד מושב כסלון, במרחק כעשרים ק"מ מן הבירה ניצבת אנדרטת "מגילת האש", יצירתו של הפסל נתן רפפורט. הגבעה מתנשאת לגובה של 700 מ', מוקפת עצים שהינם חלק מיער הקדושים שניטע באזור זה. הדרך אל האתר מתחילה ליד כביש הגישה לכסלון, באורך 2.5 ק"מ, והיא עבירה לכל כלי רכב. להדרכת המטיילים מוצבים שלושה שלטי כיוון: מול מושב אשתאול בכניסה לכביש צובה-ירושלים, בראשית הכביש למושב כסלון ובתחילת דרך העפר המוליכה אל האנדרטה, על כביש הגישה לכסלון. הדרך לאנדרטה לתושבי ירושלים והסביבה היא מכביש עין-כרם - איתנים. אנדרטת "מגילת האש" הוקמה ביזמת מסדר "בני-ברית" בארה"ב ובתרומתו. האתר נבחר על ידי יוסף ויץ המנוח, מראשי הקק"ל משך כיובל שנים. נתן רפפורט יוצר האנדרטה הוא יליד ורשה, וכל בני משפחתו נספו בשואה. אחר המלחמה חזר לורשה ויצר אנדרטה לזכר מורדי גטו ורשה. האנדרטה נחנכה באפריל 1948 בשטח הגטו, במלאת חמש שנים למרד. פסל בעל מוניטין זה עלה ארצה ב-1950, ויצר בה את פסל מרדכי אנילביץ, מפקד גטו ורשה, המוצב בקיבוץ יד-מרדכי, ואנדרטת המגינים בקיבוץ נגבה. ביקור באנדרטת מגילת האש אינו עוד סיור באתר תיירות. צריך לראות זאת בהליכה להתייחדות, משום שאנדרטה זו מבטאת אמנותית את העלילה הגדולה ביותר של עם ישראל במשך כל תקופת הגלות, שואה ועצמאות. עקידת יצחק האנדרטה זועקת לגויים: הצלחתם לרצוח, אך לא לעשות כלה! עקידה אינה הקרבה אלא קשירה למזבח לפני השחיטה. זה מסמל את נכונות עם ישראל להקרבה עצמית על-פי דוגמת אברהם אבינו, שהקריב את בנו יחידו יצחק שסימל את עם ישראל. "עולה" באנגלית היא Holocaust, מילה יונית (הולס = הכל, קאוסט = נשרף). החומר נשרף והעשן מיתמר ועולה השמימה, עולה בעברית. בתודעת הפסל הדובר אנגלית, Holocaust זו שואה. שואה וקרבן. הקרבת חלק גדול מעם ישראל, מאש חורבן הבית ה-2. זה הקשר המהותי בין עקידת יצחק לשואה. מגילה ולא עמוד ניצחון המבנה עשוי בצורת גויל. בתקופת האימפריה הרומית הוקמו עמודי ניצחון שהמפורסמים ביניהם נושאים שמות של טריינוס ומרקוס אורליוס. בעמודים אלה מסופר סיפור הנצחונות של הקיסר על פס מתפתל מלמטה ומלמעלה בצורת חלזון. צורה דומה לזו אנו רואים כאן. נתן רפופורט התלבט בבחירת הצורה. תחילה חשב להקים 6 עמודים לזכר 6 המליונים. אחר ניסה לחברם שלושה-שלושה. כך נוצרו מעין 2 עיגולים. אז חשב שהמגילה היא הביטוי העמוק ביותר לעם הספר, שההיסטוריה שלו מקופלת במגילות. כך התגבש הרעיון של גוויל-נחושת מתפתל בצורת 8, אשר בו תיכתב העלילה של השואה ושחרור ירושלים. הקומפוזיציה אודות הטכניקה סיפור המגילה הדמויות כאן עולות מעלה-מעלה. יש המושכות זו את זו כלפי מעלה, ויש הצפות בתוך הלהבות. אחד עולה בסולם ומרים דגל מופנה למנורה. זו המנורה המלווה את העם בכל נדודיו וזוכה לחזור בכבוד גדול לירושלים. כאן המנורה קטנה, סמל רחוק המופיע מעבר ללהבות. אחר נראה אותה שוב, נושאת בשורת תקווה ועדוד לחלוצים. למעלה להבות שלאחר המרד ואחריהן שיבת ציון. למטה מחנות השמדה. הקוים בירידה איטית. הדמויות מצומקות וערומות, בקושי מחזיקות במכוש ובפטיש. אחדים כורעים ברך, נופלים. מעליהם טנקים מכוונים נגד המורדים. הטנקים נראים קטנים לעומת הלוחמים הענקיים. שוב עיוות פרספקטיבי המנסה להציג את גודל הכוח הרוחני מול הפלדה הקרה. המתח הנוצר ע"י תעלולי פרספקטיבה הולך ומתגבר ע"י שילוב בין משטחים שטוחים ועמוקים, ועל-ידי ניגוד בין דמויות הנבלעות בחומר לבין אברים הבוקעים ממנו החוצה. תמונת המחנות מגיעה לקיצה. גדר התיל הולכת ונפסקת. דמות נשית מתרוממת מעל לתיל. עוד דמות כורעת ברך ומנסה לשאוף אויר. גופות רובצות בערבוביה. האם זה קבר אחים? אולי כור היתוך ממנו נוצרת ישות חדשה, המתפתחת מתוך השכול ומבשרת נס... ואכן. מתרחש נס, העצמות היבשות מתקבצות, מפליגות בספינות לחופי הארץ. ושוב שיירה, נשים וילדים, צעירים וזקנים. ניצולי שואה. הגוו מזדקף מצעד לצעד, והעיניים מביעות בטחון. מסביב לאניה נרקם הסיפור המופלא על אנשי הקבוצים שבאו להציל את העולים מהאניה שעלתה על שרטון. כשתפשום הבריטים התערבבו המצילים בפליטים, סרבו להזדהות, והוגלו יחדיו לקפריסין. הקיבוצניקים בכובע טמבל דוחפים את הסירה לחוף. חלוץ וחלוצה עוזרים לעולים. לרגלי האניה יהודי עטור בתפילין שב ארצה ומנשק את רגבי אדמת הקודש. התפילין נותנים ביטוי למגע הראשון של היהודי עם אדמתו. דמויות העולים מציגים אנשים חדשים, עמידתם איתנה, קומתם זקופה וגאה, הדמות למטה, עדיין בשלב של ציפיה ותקוה - ואילו כאן, העבדים מתמול מצטיירים כבני חורין. עצמאות ישראל למעלה - תהלוכת שבי ציון, יחד עמהם קדושי האומה. מנורת בית המקדש הנשאת ע"י חיילים ישראלים המסמלים את כל עם ישראל. לידה מרחפת דמות מסתורית. ספק מחזיקה המנורה ספק מלטפת אותה. תלבושתה אינה בת זמננו ואין היא מתערבת בקהל. אולי זה אליהו הנביא המלווה את עם ישראל בכל נדודיו. אולי זה סמל הנבואה ששמרה על עם ישראל בכל שנות גלותו. למעלה ריקוד ההורה המאחד את כל עם ישראל. מלאך תוקע בחצוצרה ודגלים מתנוססים ברוח (הקבלה ללהבות בחלק הראשון). בזוית מיוחדת המאפשרת לראות את שני הגלילים כאחד, נוכל לראות שלושה צנחנים בוכים מול שלוש האמהות בתהלוכת השמד. אולי אלה בניהם? הדמויות מניפות הדגלים המתרוממות מקבילות להפליא ללוחמי גטו ורשה בגליל הראשון. הנס של היום הוא תולדה של קידוש-השם בורשה. כך מתפתחת לפני עינינו ההיסטוריה של עם ישראל, מן העקידה עד לבית המקדש, מן השואה עד לכותל המערבי, מאימי השואה שאין בה מקום לדמעות, עד לשמחת השיבה, שביטויה הטבעי הוא הבכי. מתחילת היצירה כיוונו אותנו הקווים האלכסוניים קדימה, כלפי מעלה. הם יצרו מתח של ציפיה שהלך וגבר עד שקשה היה לשאתו במערבולת הדגלים והאברים בתמונה האחרונה. באחריתה הקו הישר, קו הדגלים המשחרר מהמתח ומסכם את העלילה. לקראת החיילים צועד דוד המלך, משורר התהלים, שניחם את העם וחיזק את רוחו בכל הדורות. כ"א מלאכים נפגשים עם החיילים - העבר נושק את ההווה... למטה אבני הכותל ממנו הבסיס המוצק, נישאת התרוממות הרוח. אבנים אלה לא התמוטטו, הן מחכות אלפיים שנה לשובם של בנים לביתם. והם שבים: הפצוע, החלוץ, החייל, התוקע בשופר - ומעל לכולם - דמותו הענקית של הנביא וקשת בענן - סמל להבטחה האלוהית שמבול לא יהיה עוד עלי אדמות. והשמדה טוטלית לא תהא עוד לעולם. עם ישראל חי. |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|