חיפוש טיולים ומסלולים
בחר אזור
בחר סוג פעילות
חיפוש פעילות בטקסט חופשי
 

עמדת החברה להגנת הטבע ביחס לחופים אסורים לרחצה

חופי הים בישראל נחלקים לשלוש קטגוריות על פי חוק הסדרת מקומות רחצה, התשכ"ד-1964 (להלן- "החוק" ):
 
¤ חופים מוכרזים - סעיף 3 לחוק מאפשר לשר הפנים לקבוע בצו מקום רחצה מוכרז.
¤ חופים אסורים לרחצה - סעיף 1 לחוק מאפשר לשר הפנים לאסור בצו את הרחצה בחלק של חוף ים, נהר או אגם אם הרחצה באותו חלק עלולה, לדעתו, לסכן חייהם של בני-אדם.  המשמעות בפועל היא שאדם המתרחץ בחוף המוגדר כאסור לרחצה מבצע עבירה פלילית שניתן להעמיד בגינה לדין. באם יורשע העבריין, יגזרו עליו קנס או מאסר, תלוי בנסיבות.
¤ חופים בהם הרחצה היא על אחריות המתרחץ - כל אותם חופים שאינם מוכרזים לרחצה או מוכרזים כאסורים.

חוק הסדרת מקומות רחצה חל על כל הימים והאגמים בארץ באורך כולל של 306 ק"מ רצועות חוף בים התיכון (188 ק"מ), ים סוף (11 ק"מ), ים  המלח (50 ק"מ)  והכינרת (57 ק"מ) .

מה המצב בחופים כיום?
¤
מתוך רצועת החוף הכוללת בישראל כאמור לעיל, קיימים  142 חופים מוכרזים לרחצה (87 בים התיכון, 28 בכנרת, 22 בים המלח ו-5 באילת) באורך כולל של 18.7 ק"מ  - 6.1% בסה"כ.
¤ בנוסף קיימים 107 חופים המוכרזים בצו הסדרת מקומות רחצה כ- "אסורים לרחצה" באורך כולל של 150.5 ק"מ -  49.1% סה"כ.
¤ עד לפני כארבע שנים כ-80% אחוז מהחופים סווגו בקטגוריה השלישית, כלומר בהם הרחצה הינה על אחריות המתרחץ. לפני כארבע שנים נערך ע"י משרד הפנים סיווג מחודש ובעקבותיו הורחבו החופים האסורים לרחצה אך עדיין חלק הארי של החופים נותרו על אחריות המתרחץ – 58% בים התיכון ו-45% בכנרת.

לקראת עונת הרחצה הקרובה, אשר תפתח ב-א' אייר (6 במאי), שר הפנים צפוי לבטל את הקטגוריה השלישית בה הרחצה הינה על אחריות המתרחץ ולקבוע את כל החופים הללו כאסורים לרחצה.

המשמעות היא שהיקף החופים האסורים בים התיכון יגיע לכדי 93% (!) ובכנרת לכדי 97.5% (!). באילת 91%, בים המלח (ללא מוא"ז מגילות) 96.2%. המשמעות היא שעם ישראל המגיע בהמוניו לחופי ישראל יוכל להתרחץ אך ורק בחופים המוכרזים. חשבון פשוט מלמד לכל אדם בישראל יהיה מעתה 2 מ"מ (!) של חוף רחצה בים התיכון ו-0.2 מ"מ של חוף רחצה בכנרת!

   חופים מוכרזים לרחצה חופים אסורים לרחצה חופים באחריות המתרחץ
   אורך (ק"מ) % מאורך החוף אורך (ק"מ) % מאורך החוף אורך (ק"מ) % מאורך החוף
ים תיכון צו כיום 13.3 6.7% 69.2 35.1% 114.5 58.1%
  צו חדש 13.7 6.9% 183.3 93.1% 0 0
  פער בין הצווים 0.4+ 0.2%+ 114.1+ 58%+       
 
כנרת צו כיום 1.5 2.6% 29.0 51.7% 25.4 45.3%
  צו חדש 1.5 2.6% 54.5 97.3% 0 0
  פער בין הצווים --- --- 25.5+ 45.6%+       

מכיוון שלמעלה מ-90% מחופי ישראל צפויים להיות אסורים לרחצה יש לעמוד על משמעות זו בהרחבה. סעיף 1 לחוק הסדרת מקומות רחצה קובע כי בסמכותו של שר הפנים לאסור בצו את הרחצה בחלק של חוף ים שגבולותיו מסויימים בצו, אם הרחצה באותו חלק עלולה, לדעתו, לסכן חייהם של בני אדם, וכן רשאי הוא לאסור רחצה אם היא עלולה לפגוע בבריאותם של בני אדם, זאת לאחר התייעצות עם שר הבריאות. כלומר, שר הפנים יכול לאסור הרחצה בחוף מסוים תוך הנמקת האיסור בסיכון חייהם של בני אדם או פגיעה בבריאותם.

נכנסתם לים? יצאתם עבריינים. המשמעות בפועל היא שאדם המתרחץ בחוף המוגדר כאסור לרחצה מבצע עבירה פלילית שניתן להעמיד בגינה לדין. באם יורשע העבריין, יגזרו עליו קנס או מאסר, תלוי בנסיבות. סעיף 12 לחוק הסדרת מקומות רחצה קובע כי המתרחץ במקום שהרחצה בו אסורה, דינו קנס וכי המתיר לקטין שבחסותו או בפיקוחו ושטרם מלאו לו 15 שנה להתרחץ במקום שהרחצה בו אסורה או אינו מונע מבעדו להתרחץ כאמור כאשר יש ביכולתו לעשות זאת, דינו קנס או מאסר של חודש.

בדברי ההסבר לחוק משנת 1964, נאמר:"... הפרת איסור הרחצה או עבירה על צו או חוק עזר שהותקנו מכח החוק המוצע יהיו עבירות קנס ושוטר או פקח של רשות מקומית יוכל למסור לעבריינים, בו במקום, הזמנה לדין שיש עמה ברירה לתשלום קנס קצוב ללא משפט. פקח של רשות מקומית יכול גם לדרוש מכל מי שעבר לעיניו עבירה על החוק המוצע או על צו או חוק עזר לפיו, שיזהה עצמו ואם סירב להזדהות יוכל הפקח לעצרו עד לבוא שוטר ....". פרשנות ברוח זו לחוק כבר ניתנה בפסק דינו של השופט ברלינר בבית המשפט המחוזי בחיפה   שקבע כמובן מאליו כי המתרחץ במקום שהרחצה בו אסורה עובר עבירה.

בכדי להגדיר את האזורים האסורים לרחצה ערך הממונה על חופי הרחצה במשרד הפנים ב-2007  "פרוייקט להערכת הסיכונים בחופי הרחצה בישראל", שמטרתו הוגדרה כדלהלן:

"להעריך את הסיכונים בחופי הרחצה בישראל ולקבוע עפ”י זה מדדים אחידים לקביעת מקומות מוכרזים לרחצה ולקביעת מקומות אסורים לרחצה. אילו יסייעו למשרד הפנים ולרשויות המקומיות, המתפעלות את  החופים, להיערך להתמודד עם הסכנות באופן  מושכל  ואולי גם להקטין את היקף התאונות".

בהתאם למסמך הערכת הסיכונים (עמוד 9) הוגדרו שלוש רמות סיכון:
רמת סיכון גבוהה - תנאים פיזיים  (קבועים או משתנים) בדרגת  סיכון גבוהה (קבועה או משתנה) המחייבים לאסור את  הרחצה.
רמת סיכון בינונית - תנאים פיזיים (קבועים או משתנים) בדרגת  סיכון בינונית המחייבים להזהיר את הקהל בכך שהרחצה מסוכנת אך לא אסורה לחלוטין. לדוגמה העדר שירותי הצלה במקום.
רמת סיכון נמוכה - תנאים פיזיים (קבועים או משתנים) שאינם יוצרים רמת סיכון מובהקת כך שהרחצה בטוחה יחסית.

בהמשך מסמך הערכת הסיכונים פורטו התנאים והמדדים לחופים אסורים לרחצה (עמודים 40-37). משמע, אפשר וצריך ללכת אחרי אמות המידה שנקבעו. כל הכרזה על חופים אסורים שלא בהתאם לאמות המידה הללו אינה נחוצה – אפילו לשיטת משרד הפנים. אין מנוס ממסקנה שהמניע לשינוי המבוקש (איסור רחצה גורף, למעט בחופים המוכרזים) הוא רצון המדינה להשתחרר מאחריות נזיקית לנזקים שייגרמו, חס וחלילה, לציבור הרוחץ בחופי הים שאינם חופים מוכרזים.

בנקיטת איסור רחצה גורף (למעט בחופים המוכרזים) משרד הפנים ינקוט בדרך הקלה שהיא לאסור על הרחצה ובכך להוריד מעצמו את האחריות לנושא הסדרת הרחצה כדבעי. לפי גישה זו ניתן לאסור את הטיולים ברחבי הנגב, בעמקים הצפוניים, בהרי אילת ובכל פינת חמד בארצנו, משום ש"מסוכן לטייל" ומשום ש"המדינה עלולה להיתבע". ברור שלא זו הדרך.

במקום ליישם את מסקנות מסמך הערכת הסיכונים בשטח, מפנה משרד הפנים עורף לאמות המידה שקבע הוא עצמו לפני כשנה ומבקש לבטל כליל את הסיווג שבו הרחצה הינה על אחריות המשתמש. באופן זה, כל מה שהוא לא חוף מוכרז, יהפוך אוטומטית לחוף אסור.

עמדת החברה להגנת הטבע היא כי אין מדובר בפעולה מינהלית על פי אמות מידה ענייניות ומקצועיות. יתרה מכך, על פי מסמך הערכת הסיכונים הנ"ל, בחוף אסור לרחצה לא יפותחו שירותי חוף כגון תחנות הצלה, סככות צל, שירותים ומלתחות זאת בכדי שיישאר "נקי" מסממנים מזמיני-ציבור. אם כך, המשמעות של שינוי הצו הינה רחבה יותר מאשר שאלת הרחצה בלבד. בפועל, היא נוגעת גם בשימוש עצמו בחוף הים ופוגעת בהנאת הציבור מהחוף, ולא רק מהרחצה בים.

החברה להגנת הטבע קוראת למשרד הפנים לפעול בהתאם לקריטריונים שהציב לעצמו רק לפני שנה, ולאסור רחצה רק בחופים אשר יש בהם סכנה אמיתית למתרחצים, בשל התנאים הפיזיים של החוף. הפיכת 93% מחופי ישראל לחופים אסורים לרחצה מהווה גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, ומכאן שכל אדם שייכנס למים בחוף שהיה עד היום בלתי מוכרז, ובתוקף הצו יהפוך לאסור, יהיה בחזקת עבריין, זאת גם אם רמת הסיכון האמיתית של הרחצה בחוף זה אינה גבוהה.

מה מציעה החברה להגנת הטבע? על מנת לשנות את תמונת המצב שתוארה לעיל, מוצע לנקוט בפעולות הבאות:
¤ לערוך מיפוי מחודש לחופים האסורים לרחצה, זאת על פי הקריטריונים שקבע משרד הפנים בשנה שעברה, במטרה לסמן את החופים שאכן מהווים סכנה אמיתית לציבור. בחופים אלה יש להציב שילוט ברור כי הרחצה בחוף זה אסורה.
¤ לנמק בכתב את הסיבות לאיסור הרחצה ולאפשר לציבור הרחב וגורמים מקצועיים להתייחס להגיב.
¤ באם ישנם חופים אשר הרחצה בהם אינה מהווה סכנה אמיתית לציבור ובריאותו, יש לאפשר את חופש הבחירה של אזרחי ישראל האם להתרחץ בחוף זה או ללכת לחוף מוכרז. יש להציב שילוט על החוף, המסביר כי בחוף זה אין שירותי הצלה, והרחצה היא על אחריות המתרחץ.
¤ בכל מקרה, אין להכריז על כל חופי הרחצה הבלתי מוכרזים  כחופים אסורים לרחצה בצורה גורפת, ללא בדיקה מקיפה האם הם אמנם מהווים סכנה למתרחץ.

לסיום, חשוב לציין כי החופים האסורים לרחצה כיום כוללים חופים מוסדרים רבים אליהם מגיעים עשרות אלפי איש בעונה מבלי לעלות על הדעת שהם עוברים על החוק בהיכנסם למים. ניתן לציין כמה מהם, במיוחד בכנרת: ¤ מצפון להאון: רותם, שיזף, קנה, אלה ושיטים ¤ מצפון לעין גב: סוסיתא, צלצל וגפרה ¤ מצפון לסמק: אשלים, צאלון וחלקים גדולים מחוף גולן. ¤ מצפון לטבריה: הוואי ורסטל ¤ מדרום לטבריה: שקמים, ברניקי ושלדג.

כתבות נוספות בנושא ים וחופים