חיפוש טיולים ומסלולים
בחר אזור
בחר סוג פעילות
חיפוש פעילות בטקסט חופשי
 

שביל ישראל: מהר יהורם דרך נחל נטפים וגיא אבוד לקניון נחל שחורת - היסטוריה ומורשת

סיירת מטכ"ל: מותם של חיילי הסיירת ערן עופר וירון בר דור.

יש משהו סימלי וטרגי בכך שביום מותם של חיילי סיירת מטכ"ל, ערן עופר וירון בר דור, ממכת חום בדרום הערבה, נערך באזור צאלים שיגור ניסיוני של טיל מחנה מתוצרת ישראל. בניסוי נכח מפקד היחידה דאז, עמוס בן אברהם. שני טילים מאותו הסוג, אשר נורו בטעות באימון מבצעי, חמישה חודשים לאחר מכן, באותו האזור, הרגו חמישה חיילים ופצעו שישה, במה שהפך לפרשת צאלים ב'.

חמישה ימים לפני מותם של עופר ושל בר דור, ביום ראשון 24 ביוני 1992, יצאה קבוצת חיילים של סיירת מטכ"ל לאימוני ניווטים בדרום הארץ. סדרת האימונים הזאת, אשר מסיימת את מסלול הכשרתם של חיילי היחידה, ההופכים בסיומה ללוחמים, נקראת "ניווטי דרום יום". הסדרה נערכת ביחידה באופן מסורתי כבר מסוף שנות ה- 60 מדי שנה, באותה עונה, באותו אזור. מאות מלוחמי היחידה לדורותיה ניווטו במסלול הזה, המתחיל בנחל פארן ומסתיים בהר שלמה, סמוך לאילת. הניווט נערך כאשר הצועדים נושאים על גבם משקל סביר ואינם מוגבלים במים. מטרת האימון היא להתמודד עם הליכה ועם התמצאות בשטח בתנאי החום הקשים ביותר שמדינת ישראל יכולה להציע, המדמים תנאים העלולים לשרור במדינות אויב, שבהן עשויים לוחמי היחידה לצעוד במבצעים עתידיים.

שלושה מחיילי היחידה, ערן עופר, ירון בר דור ודורון ז', סיימו קורס צלפים של שלושה שבועות וחזרו לבסיס היחידה במרכז הארץ ביום שלישי בלילה. הם הוסעו לאילת בלי שהספיקו לישון, הצטרפו לחברי צוותם והחלו לנווט בעשר בבוקר. השמש בערה. באותו יום נרשמו באילת 45 מעלות בצל. דורון העיד אחר כך כי בקורס הצלפים לא עברו השלושה אימוני שדה, וכושרם נפגע: " ... הגענו משלושה שבועות של מנוחה אל תרגיל קשה בתנאים קשים מאוד. היה חם מאוד, ולי היה קשה לעומת האחרים. ביום הרביעי של התרגיל ראיתי את ערן פעמיים, הוא לא הרגיש טוב. הייתי קרוב אליו מאוד וראיתי שקשה לו מאוד ... " שלושת החיילים, עופר, בר דור ודורון, התאוננו שקשה להם. וכך גם שני חיילים נוספים. עופר הקיא ובלילה קיבל עירוי נוזלים לחיזוק גופו. סגן יואב, מפקד הצוות, העיד: " ... ביום רביעי ירון לא הרגיש טוב. היה עליו מכשיר הקשר, ולקחנו אותו ממנו. הוא היה עייף מאוד ... ".  שחר יום חמישי עלה. עופר התלונן בפני דורון ז' שאינו מרגיש טוב, ודורון יעץ לו שירבה לשתות. בבוקר בדק סגן יואב את חייליו, החליט שכולם כשירים להמשיך במסע הניווט, גם ערן עופר, ואיפשר לו לצאת עם החוליה שלו. ההחלטה הזאת התבררה כטעות מכרעת. שעת צהריים, שיא החום, והחוליה של עופר טיפסה מהר יהורם להר שלמה שממערב לאילת. עופר נאלץ להפסיק לצעוד שוב ושוב, עד שהתחיל למלמל דברים בלתי מובנים ולבסוף התמוטט. חברו לחוליה הזעיק עזרה בקשר, ויואב, מפקד הצוות, יצא כדי לחבור אליהם. יואב: " ... בים החמישי, במהלך כל   הניווט, היה ירון עייף מאוד ודרש הפסקות כל 20-10 דקות. בירידה חזרה מההר שמענו בקשר שמשהו קרה לערן. ידענו שמטפל בו חובש ושלחנו את ירון אליהם ... ".  ירון בר דור, שהחוליה שלו הקדימה את החוליה של עופר, חזר לאחור ורץ מרחק של כ- 800 מטרים, מרביתם בירידה מתונה. הוא הגיע אל עופר ערן, החדיר וורידיו שני עירויים, ולהפתעת הנוכחים, התמוטט בעצמו. יואב: " ... זמן קצר אחרי כן שמענו צעקות בקשר שמישהו ירוץ לטיולית ויזעיק מסוק. רצתי לטיולית. בינתיים הגיע אמבולנס ונכנס עד לאן שאפשר לנסוע. משם המשכנו ברגל, עד שהגענו אליהם ... "

בהמשך נקבע מותם של השניים ממכת חום. לא התייבשות, אלא מכת חום. גופם לא סבל ממחסור בנוזלים, אך כמות החום בגופם הייתה גדולה מזאת שהגוף יכול לפזר. עופר ובר דור סבלו מחוסר איקלום, וגופם היה זקוק לזמן נוסף בכדי להסתגל לתנאי המקום. במקרה כזה, כאשר חום הגוף מגיע ל- 40.6 מעלות, האדם נתון בסכנת מוות וצריך לצנן את גופו במים.

מותם של השניים היכה בהלם את מפקדי היחידה ולוחמיה. עמוס בן אברהם אמר: " ... זה היה כמו אגרוף בבטן. כשהחיילים שלך יוצאים למבצע מסוכן, אתה מכין את עצמך לאפשרות שיקרה משהו, אתה מביא את זה בחשבון. הם היו באימון רגיל, לא הייתה לי שום סיבה לחשוש. פשוט לא הייתי מוכן ... " אהוד ברק אמר בעדותו: " ... קשה להבין איך מקרה דומה לא קרה במאות ניווטי דרום שנערכו באותה מתכונת, באותו מסלול ובאותן תקופות בשנה ... "

מותם של עופר ושל בר דור מזכיר את טרגדיית מותו של שי שחם, 19 שנה קודם לכן; בדרך לחילוץ צנחנים, שנלכדו במערה צפונית לחרמון בשלהי מלחמת יום כיפור, מת שחם ממכת קור שנגרמה כנראה מהתייבשות. גם הוא הלך וכשל, מלמל דברים חסרי פשר, עד שהתמוטט. המשותף לשני המקרים הוא שלמרות שני העשורים שחלפו ביניהם, מפקדיהם וחבריהם של שחם, עופר ובר דור לא הבינו את עומק המצוקה שבה היו החיילים נתונים. גורם נוסף, קטלני לא פחות, הוא ערך הדבקות במשימה. קשה לחייל בסיירת מטכ"ל להגיד במהלך האימון: " ... אני לא יכול ללכת יותר, אני לא יוצא לניווט ... " בזמנים שלפני הגיוס, כאשר ערן עופר וירון בר דור פינטזו על השתייכות ללוחמי סיירת מטכ"ל, הם שמעו ודאי שלוחמי היחידה הופכים את הבלתי אפשרי לאפשרי, ולכן ייתכן שלא הירשו לעצמם להיכנע כאן, בשטח מדינת ישראל, ללא איום על חייהם וללא משקל כבד על גבם. המשוואה הזאת הביאה פעמים רבות את לוחמי היחידה לדבוק במשימות במדינות אויב, כאשר המאמץ הפיזי נראה בלתי אפשרי, אבל במקרה זה, בשיא השגרה, הובילה משוואה זו למוות. בורם נוסף בטרגדיה הוא התנהגות מפקדיהם של עופר ובר דור, שעברו ברגל גסה על כמה קווים אדומים הנוגעים להוראות הבטיחות הצה"ליות. התברר כי הם כלל לא הכירו את הוראות הבטיחות, ומצב זה היה חלק מההתנהלות השגרתית בסיירת מטכ"ל; התברר כי ביחידה המהוללת הייתה הפקרות פושעת בנושא זה, ורק אחרי 25 שנים, לאחר שמתו חיילים בגלל הפקרות זו, הועלה הנושא לדיון והנהלים שונו. לפי הנהלים החדשים אסור לצאת לניווטים הארוכים מעשרה קילומטרים ביום (בעבר הלכו חיילי הסיירת בין 30-20 קילומטרים ביום); אין לנווט בתנאי מזג האוויר השוררים בדרום הארץ בין החודשים אפריל לאוקטובר; אסור לצאת לניווטים קצרים אחרי השעה חמש בבוקר (בעבר חיילי הסיירת מעולם לא יצאו לנווט בחמש בבוקר, ובאחת הפעמים אף החלו לנווט בעשר בבוקר); לפני מסע קשה החיילים צריכים לישון שבע שעות (בעבר ישנו חיילי היחידה ארבע שעות); החיילים חייבים לצעדו בבגדים ארוכים בכדי להימנע במידת האפשר מחשיפה לשמש הבוערת (עד אז צעדו החיילים בבגדים קצרים).

מפקד היחידה, עמוס בן אברהם, הישעה מתפקידם את סרן ע', מפקד פלגת האימונים, ואת סגן יואב, מפקד הצוות. סרן ע' עמד לסיים את תפקידו בכל מקרה. כמו כן, לקח בן אברהם את האחריות על כתפיו והתפטר מפיקודו על היחידה. זה היה צעד נדיר, יוצא דופן ומוזא למציאות הישראלית בכלל והצה"לית בפרט.

בניגוד למה שאולי זכור, בן אברהם לא התפטר מיד לאחר האסון, אלא חמישה ימים אחריו. ביום שלישי, שניים ביולי 1992, הוא נפגש עם הרמטכ"ל אהוד ברק בלשכתו. בפגישה נכח גם האלוף אורי שגיא, ראש אמ"ן, מפקדו הישיר של בן אברהם. הציבור זועזע מהתאונה, שנראתה מטופשת ונובעת מחוסר אחריות, ונוסף על הכול אירעה בתקופה שבה הוכתמה תדמיתו של ברק הרמטכ"ל בשל תאונות אימונים אחרות. ביומה של אותה פגישה קצרה, שבה דיברו ברק ובן אברהם ושגיא שתק, כפי שדיווח נחום ברנע בידיעות אחרונות, התפטר בן אברהם מתפקידו. ברק לא ניסה לעצור בעדו. כשהיה בדרכו לביתו, שמע בן אברהם על הדחתו כבר במבזק החדשות של 23:30. שש שנים אחר כך סיפר בן אברהם לעיתונאי אביב לביא על הסיבות להתפטרותו: " ... זה היה אישי ואמוציונאלי מאוד. אמרתי לעצמי: "אני רוצה". שאלתי: "האם אני יכול? האם היחידה לא תיפגע? האם המשימות לא יפגעו? ההתפטרות הייתה עם חשבון למי שנשאר. התנאים איפשרו. רציתי להתפטר, כי הייתה לי תחושה רעה מאוד להשעות כמה מהאנשים בלי ללכת בעצמי. זה היה מתפרש כהתנערות מהמקרה. אבל החיבור היה רגשי. בין הקולגות שלי בצבא הייתה ביקורת גדולה על זה שהלכתי. עכשיו פתאום הם מחוייבים בדבר שהם לא מאמינים בו ... "

בצעד יוצא דופן לשנות ה- 90, תקופה שבה פעמים רבות מבינים הורים שכולים כי המערכת הצבאים מטייחת את האמת, התקשרה ברכה עופר, אמו של ערן, אל בן אברהם לאחר שהתפטר מתפקידו וביקשה שיחזור בו.

למידע נוסף אודות סימון שבילים