חיפוש טיולים ומסלולים
בחר אזור
בחר סוג פעילות
חיפוש פעילות בטקסט חופשי
 

על תנים ושועלים

השועל המצוי (Red Fox) משתייך למשפחת הכלביים והוא הטורף הנפוץ ביותר בישראל. התן (Golden Jackal) הוא טורף ממשפחת הכלביים שצבעו אדמדם-אפור.
הגדל

השועל המצוי נפוץ גם בצפון אמריקה, אירופה, אסיה ואוסטרליה. משקלו נע בין 2.2 ל- 4.2. הפרטים קטנים ככל שמדרימים מרמת הגולן לערבה. זנבו הארוך מגיע עד הקרקע וקצהו לבן. הוא פעיל בעיקר בלילה ובשעות הבוקר המוקדמות, ובמהלך היום נח באחת מ10- המאורות (בממוצע) שחפר בטריטוריה שלו.

בפולקלור של עמים רבים נחשב השועל לבעל חיים פיקח במיוחד. אולי גרמו לכך עיניו הגדולות וחוטמו המחודד, המקנים לו חזות של אדם פיקח. באנגליה, שם ציד השועלים הוא ספורט מקובל על האצולה, ידועים סיפורים רבים בדבר הפיקחות הרבה שמגלים השועלים בניסיון להתחמק מלהקות כלבי הצייד הרודפים אותם. כך, למשל, ידוע שהשועלים בורחים מרודפיהם למקומות שריח עקבותיהם מיטשטש כגון נחלים, כבישים ופסי רכבות, וכך נדרסים הכלבים הרודפים. התנהגות זו מבססת את האמונה בפיקחותו של השועל.  

התן

זנבו קצר, וקצהו קטום ושחור. על חזו יש כעין מפית לבנה. התן פעיל בעיקר בלילה, אך גם בשעות הבוקר ואחר הצהרים. בעונת הרבייה הוא חי בזוגות, בטריטוריה של כ1- קמ"ר לזוג. בשאר ימות השנה הוא חי במשפחות. התן ניזון מפגרים, ומשקלו נע בין 12-5 ק"ג. תפוצתו בעולם: מדרום מזרח אירופה וצפון מזרח אפריקה, עד תאילנד.

התן מפורסם בקולות היללה שלו. מקהלת יללות מתחילה לרוב ביללה של תן אחד, ונענית תוך דקות ביללות של תנים אחרים מלהקתו, ותנים שכנים. היללה הינה בבחינת גורם מזרז לפעילות חברתית מכל הסוגים: לחיזור בין בני הזוג, לקרב בין תנים יריבים, ולעימות בין פרטים בעלי מעמד חברתי שונה.

כלבת

מחלת הכלבת מלווה את האדם מזה אלפי שנים. הנשאים העיקריים שלה הם בעיקר חיות ממשפחת הכלביים, אולם כל היונקים עלולים להדבק ולחלות בה (כולל האדם). נגיף הכלבת מועבר דרך הרוק, בנשיכת בעל חיים נגוע. הווירוס, שחודר אל מערכת העצבים, יכול להסתובב בגוף עד שישה חודשים מבלי שיתפרץ. אולם, כשהוא מגיע אל המוח, הוא תוקף במלוא העוצמה: בעל החיים נתקף במן טירוף, הוא סובל מעוויתות ושיתוקים ונוטה לנשוך את כל מה שנמצא בדרכו. למעשה, מרגע שהמחלה מתפרצת - אין דרך חזרה. זהו מוות מובטח תוך סבל גדול.

בתקופה שמקום המדינה ועד סוף שנות ה-50 היו בישראל יותר מ- 20 מקרי מוות של בני אדם מכלבת. בסוף שנות ה-50 החלו הרשויות במדיניות משולבת לעצירת המחלה, הכוללת הנחייה לחיסון כלבים לצד הרעלת בעלי חיים משוטטים. מדיניות ההרעלה הוסברה בכך שהתפשטות כלבת תלוייה בצפיפות גבוהה של אוכלוסיית החיות. ההערכה היתה, שהקטנת כמות חיות הבר תביא למיגור המחלה. אולם בפועל, אוכלוסיות התנים והשועלים נעלמו כמעט לחלוטין לאחר ההרעלות הגדולות, בעוד שהכלבת לא הודברה לגמרי.

שרשרת המזון

בכלל, מדיניות ההדברה הוכחה כבעייתית ביותר. כתוצאה מפגיעה בשרשרת המזון עקב השמדת תנים ושועלים, החלו בישראל מכות קשות של נברנים (מין של מכרסם) והכשות רבות של נחשים. נקודת המפנה בטיפול במחלת הכלבת אירעה בסוף שנות ה-90, לאחר שבתוך שנה (דצמבר 1998 - דצמבר 1997) מתו 3 אנשים מכלבת (לאחר כ40- שנה בה לא נדבקו אנשים במחלה). הבהלה בישראל סביב הנושא הביאה להקמת מטה לאומי למאבק בכלבת, שהמליץ לבסוף לחסן את חיות הבר בשיטת החיסון האוראלי - פטנט חדש יחסית, המקובל ברוב ארצות אירופה וצפון אמריקה. הפטנט הושג על ידי פיזור בשטח של פיתיון המכיל חיסון. המדובר על פיתיון בעל ריח מושך , שבתוכו שקיק עם וירוס, שמסייע לגוף לייצר את הנוגדנים למחלה. מאז שהחלו השירותים הווטרינריים, בשיתוף רשות הטבע והגנים, בפרויקט פיזור החיסון האורלי בגליל, לא נרשמו כמעט מקרי כלבת בגליל, ובעצם - הכלבת נעלמה מכל האזורים בהם בוצע החיסון. לאחרונה הופיעה הכלבת במרכז הארץ, באזור בו לא הוחל עד עתה בביצוע החיסון.

מידע נוסף:
משדור שועלים בצפון