חיפוש טיולים ומסלולים
בחר אזור
בחר סוג פעילות
חיפוש פעילות בטקסט חופשי

מסמך מדיניות סביבתית למשק המים: פרק ב'

המשבר כנקודת מוצא לדיון

משק המים הישראלי מצוי במשבר עמוק, המטיל סיכון כבד על יכולתו לספק מים ברמת אמינות גבוהה לצרכנים השונים, ועל קיימותם ועל יציבותם של מאגרי המים הטבעיים.

הנתון המייצג ביותר את המשבר הוא העובדה שבסוף עונת הגשמים 2008-9, ב-30 בספטמבר 2009, ייצגה רמת המפלסים במאגרי המים הטבעיים בישראל כמות מצרפית של אוגר תפעולי (יותר ממה שהוגדר בקווים שחורים, שירידה מהם מסכנת את אפשרות השימוש במאגר כולל), בהיקף של כ-80 מיליון מ"ק בלבד. כמות זו היא 4.5% מסך השימושים לאחר קיצוץ דרמטי (כ-1.8 מיליארד מ"ק) של משק המים ו-6.9% מהערכת המילוי החוזר הממוצע המעודכן (1.16 מיליארד מ"ק לשנה)! פחיתה קלה בכמות המשקעים הייתה מביאה, או תביא, לירידה מתחת לאותם קווים שחורים.

אמנם נכון הוא שישראל חוותה שנים אחדות עם רמת משקעים נמוכה, אולם לדעתנו, אפשר היה להיערך למשבר זה. הגרף הבא, פרסום של השירות ההידרולוגי לסיכום עונת הגשמים 2009-2008, שהוצג בפני ועדת החקירה הממלכתית בנושא ניהול משק המים בישראל, מראה את עוצמת הגשם בירושלים בסדרה ארוכה של 150 שנה. קל להיווכח ממנה כי בשנים 1970-1920 נחוו רצפים שחונים רבים יותר, וכך גם בסוף שנות התשעים במאה הקודמת.

לחצו כאן לצפייה בתרשים: סיכום עונת הגשמים 1890-2007

כהכללה, אפשר לומר כי משק המים נוהל על ידי הרגולטורים הממשלתיים בעשור האחרון כמעט בהתעלם מעיקרון של פיתוח ושל ניהול בר-קיימא. רבות נכתב על כך, כולל על ידי כותב שורות אלו (הקורא מופנה לאתר ועידת החקירה הממלכתית העוסקת בנושא ותפרסם את ניתוחיה ואת מסקנותיה בהקדם).

חלק מהמאפיינים של הניהול הלא מקיים של משק המים:

• מדיניות שאיבה של "הליכה על הסף", המותירה רזרבות נמוכות לשנים שחונות.

• אי זיהוי הירידה בכמות המשקעים (שינוי האקלים) ובמילוי החוזר, ובמיוחד אי הסקת המסקנות המערכתיות ממנו.

• תגובה איטית לסיגנלים של הירידה בהיצע וירידה בזמינות אקוויפר החוף בגלל הזדהמותו. כמו כן התעלמות מהאפשרות של התממשות תרחישים קשים של רצף בצורות.

• השתלטות אגף תקציבים על קביעה בפועל של אסטרטגיית משק המים. בעקבות כך קיבלו שיקולי תקציב קצרי טווח מעמד בכורה, מצב שהביא לקיצוץ ולדחייה בהתפלת מי ים, עיכוב מענקים למפעלי השבת קולחים. ברור שחלק מגורמי העומק של תופעה זו נעוץ בכך שהתפלת מי ים בהיקף מסיבי, כפי שמתוכנן ומבוצע בימים אלו, עלותה גבוהה. כל עוד מחירי המים השפירים (לבית ולחקלאות) לא נותנים לכך כיסוי מלא, העומס נופל על תקציב המדינה. במובן זה יש לחזק את המהלך הנוכחי של רשות המים להביא לכך שהמחירים ייתנו כיסוי מלא לעלויות ולכך שתקטן התלות בתקציב המדינה, כמהלך המחזק את קיימותו של משק המים.

• היעדר כללי פיצוי ברורים לחקלאים בעת קיצוץ במכסות תרם את חלקו בתחום זה של יכולת התגובה מצד מנהלי משק המים.

• ליקויי תכנון בעיקר ביחס ללוחות הזמנים הארוכים של פרויקטים של התפלה (שבע שנים) ואי הסקת המסקנות התכנוניות מעובדה זו. כהמחשה אפשר לומר כי אילו תכנית אב מעבר, שנערכה ב-2002 (בעקבות המשבר הקודם), הייתה מביאה בחשבון את משך ההקמה הארוך, היא הייתה מכניסה את משק המים למצב חירום כבר אז, וייתכן כי חלק מהסיכונים היו נמנעים.

• תהליך קבלת ההחלטות ששילב ריכוזיות רבה בתחומי שאיבה ותפעול, יחד עם פיצול ברכיבי המדיניות הכלכליים, מביא לכך שבעת משבר לא יכול להישמע באופן רם מספיק "קולם" של האקוויפרים והמים לטבע. כך הממד הסביבתי יוצא נפסד.

• התעלמות מבדיקה מעמיקה של אופציית היבוא, שיש בה כדי להקטין סיכונים.

הסיכון המרכזי לקיימותם של המאגרים הטבעיים הוא דווקא בטווח הקצר. שנה שחונה באופן משמעותי ב-2012-2010 (למרות כניסת מתקן ההתפלה בחדרה) יכולה להביא גם בהיקפי האספקה הנוכחיים המקוצצים, לירידה מתחת לקווים השחורים. בסיטואציה כזו, ייתכן שנקיטה באמצעי מדיניות של העלאת מחירים על שימוש חריג ופעולות הסברה, לא יהיה בה כדי לתת תשובה למצב המשברי. לפיכך, נדרשת הממשלה לגבש צעדים פיזיים ואדמיניסטרטיביים נוספים, אשר יופעלו רק בהתממש עת החירום.

האמירה כי כל משבר הוא גם הזדמנות מקבלת משנה נכונות ביישומה לתחום ניהול משק המים. זוהי הזדמנות ל:

• שינוי פרדיגמת החשיבה של קובעי המדיניות, תוך אימוץ עקרונות של ניהול ופיתוח בר-קיימא.

• מעבר להרגלי צריכה חסכוניים יותר, המתחשבים בהיות המים באזורנו מוצר ציבורי-סביבתי המצוי עקרונית בחסר.

• יצירת קבוצות חברתיות המחויבות לקיימותו של משק המים והסביבה בכלל, במילים אחרות: הרחבת בסיס ההון החברתי-סביבתי.

משבר המים האקוטי הפוקד את המדינה ואת החברה בישראל מפנה אלומה ממוקדת כלפי סוגיית הצריכה הביתית, כמחולל השינוי המרכזי הנדרש. הוא היווה מוקד למסע הסברה אינטנסיבי, שעיקרו דרישה וציפייה לקיצוץ בצריכת המים ברמת הפרט והמשפחה, וגיבה דרישה זו בצעדים כלכליים, המטילים עול על ציבור האזרחים ואשר היוו ועודם מהווים מוקד למחלוקת ולוויכוח ציבורי ופוליטי מתמשך.

ברמה העקרונית, יש לתמוך בשילוב בין הממד ההסברתי/תודעתי/חינוכי מזה ובין הממד הכלכלי מזה. שכן הסתמכות על גישה חד ממדית - אין בה די כדי לקדם שינוי בצריכה הציבורית. מאידך גיסא, כל מדיניות חייבת לשקף ולבטא צדק חברתי. מדיניות שלא תיתפס כצודקת, כהגיונית וכרגישה בהיבט החברתי, לא תוכל לשרוד לאורך זמן. כמו כן, חשוב להדגיש כי יצירת אקלים משבר/חירום היא נכונה אולי כצו השעה, אולם מנגד היא קצרת טווח בכל הקשור להשגה, לביסוס ולתחזוקה של יעדי חיסכון לאורך זמן. לפיכך, יש להמירה במדיניות הסברה והדרכה (מגובה בכלים כלכליים), המעודדת, מטפחת ומתחזקת קיימוּת הן ברמת הפרט והמשפחה, הן ברמה מערכתית והן ברמות מִגזריות.

לחברה האזרחית ולארגונים הפעילים בה, יש תפקיד חשוב ובלתי ניתן להחלפה במימושה של ההזדמנות שיוצר המשבר. כמו כן, חוזר ומוכיח המשבר כי השאלה שאותה הציב אפלטון לפני 2,600 שנה, "מי ישמור על השומרים", עודה אקטואלית ורלוונטית יותר מתמיד.

  סיכום עונת הגשמים 1890-2007