חיפוש טיולים ומסלולים
בחר אזור
בחר סוג פעילות
חיפוש פעילות בטקסט חופשי

הדוכיפת

דוכיפת. צילום: עמיר בלבן, החברה להגנת הטבעכל מה שרציתם לדעת על הציפור הלאומית שלכם!

ג'ינג'ית יפהפייה, מצחיקה בהליכתה. היא נזכרת רבות במקורות היהודיים, יש לה כתר על הראש אבל היא לא סנובית, וניתן לפגוש בה בכל הארץ. בואו להכיר את המלכה...

29 במאי 2008

הדוכיפת היא ציפור יפהפייה עם כתר על הראש. הדוכיפת מיוחדת במראה שלה ובהתנהגותה. גודלה כתור או צוצלת ( 26-30 ס”מ). לדוכיפת יש קול  שנשמע כך: הוד הוד הוד- ולכן בערבית נקראת הוד הוד ובלטינית Upupa Epops.

צבעה הכללי של הדוכיפת הוא חום-ורדרד-כתמתם, והכנפיים והזנב מפוספסים בשחור ולבן. מקור הדוכיפת ארוך, עדין ומכופף, ולמלוא אורך ראשה מבסיס המקור ועד לעורף, מתנשאת ציצית של נוצות ארוכות, שאף צבען חום ורדרד אך קצותיהן שחורים, אותה היא נוהגת לזקור בשעת ההתרגשוה. כנפיה בצבע שחור-לבן ותעופתה פרפרנית.הזכר דומה לנקבה, אך צבעיו בולטים יותר. תפוצת הדוכיפת- אירופה, אסיה וצפון אפריקה. הדוכיפת היא משפחת הדוכיפתיים, הכולל רק סוג אחד ובה מין אחד בלבד ( להבדיל מ80 סוגי בולבולים למשל).

צילום: אופיר לוטןפעם היתה מוגבלת לאיזור החוף והצפון, אבל התפתחות מערכת הצומח ביישובים, כמו גם התפתחות החקלאות הביאה לתפוצתה בכל רחבי הארץ. נמצאת לרוב ביחידות או בזוגות- כנראה מונוגמית. יש לה הליכה מצחיקה, מנענעת את הראש קדימה ואחרוה, עפה במעוף גלי, תנועות כנף עמוקות ואיטיות שמזכירות פרפר.

את מזונה היא מוצאת על הקרקע, בשטחים פתוחים, מדשאות, חקלאיים, תוך ניקור וחפירה. היא אוהבת עשים ופרפרי לילה, זחלים וגם זוחלים קטנים. בגינות ציבוריות היא אוכלת את הערצבים שאוכלים את שורשי הדשא-חביבת הגננים. שני ההורים מאכילים את הגוזלים מבקיעתם. אם אחד מהם חושד כי עוקבים אחריו- הוא ימתין בסבלנות, בלי לנוע, עד שיחלוף זעם. הדוכיפת מפרישה ריח שדוחה בעלי חיים אחרים מלהתקרב לקינים – ולכן חתולים וטורפים אחרים נמנעים מלהתקיף אותה. צילום מימין: אופיר לוטן

הדוכיפת מוזכרת פעמים רבות במקורות היהודיים: בתנ"ך היא מוזכרת בפסוק הבא: "ואת החסידה, האנפה למינה ואת הדוכיפת" (ויקרא י"א, 19). חז"ל גרסו: דוכיפת –"שהודו כפות"- שכרבולתו כפותה לראשו (לפי האגדה, היא סגרה את הכתר שלה מול שלמה המלך ולכן "הודה כפות"). בתלמוד היא נקראת נקר טוריא(חוצבת הרים), משום שהאגדה מספרת שהיא מסוגלת לחצוב בהרים, ואם נשבר לה המקור, היא משתמש בציצית הסגורה שלה כדי לחצוב - בארמית "דו-כיפת", כלומר שני מקורים (כשהכתר נסגר זה נראה כאילו יש לה שני מקורים-אחד מקדימה ואחד מאחורה). הציצית בראשה אף העניקה לה את השם "תרנגולא ברא"-תרנגול הבר. האגדה מספרת כי הדוכיפת היא שהביאה את השמיר- תולעת קטנה שחוצבת באבן - לשלמה המלך, שבעזרתה נחצבו האבנים לבית המקדש. גם בפולקלור הערבי האמינו כי לכל אחד מאיבריה של הדוכיפת יש סגולות מרפא, כך לב עם מלח מזרז לידתה של אישה והשריית הלשון במי ורדים מרפא לנשיכת כלב

הדוכיפת לא מתרחצת במים, אלא באבק. בעת התרגשות, סקרנות או חשדנות היא כאמור זוקרת את הכתר שלה, לקראת האביב הזכר מתחיל לקרוא את קריאות החיזור ומשוויץ עם הכתר. סיום החיזור מתבטא בהאכלת הנקבה בחרק עסיסי. את הקן בונה הדוכיפת בגזעי עץ חלולים, או סדקים בקירות, עליות גג, עליות רעפים וצינורות. הנקבה דוגרת לבד במשך 17-19 יום, והגוזלים בוקעים עם פלומה אפרפרה ועיוורים לגמרי.

צילום: יוסי אשבוללמה מגיעה לה להיות ציפור לאומית:
¤
ציפור יפה וצבעונית, יש לה כתר על הראש, ומצד שני לא מתנהגת בסנוביות ונמצאת בגינות הבית ובמדשאות כך שכולם יכולים לפגוש בה ולהכיר אותה אישית.
¤ מופיעה במקורות כסמל לחוכמה.
¤ חסר מקומות קינון?- הדוכיפת מסתדרת! מקננת בקירות ובסדקים ומתמודדת יפה עם מצוקת הדיור
¤ יש שיויון בין בני הזוג- הן הזכר והן הנקבה יפים וצבעוניים, להבדיל מציפורים אחרות שבהן רק הזכר יפה והנקבה אפורה ומשעממת (מבחינת צבעים, כמובן). שני בני הזוג אף מתחלקים בטיפול המסור בגוזלים.


* חלק מהמידע הוא מתוך האנציקלופדיה של החי והצומח, בהוצאת החברה להגנת הטבע ומשרד הביטחון

לכתבת וידאו על הדוכיפת: עמיר בלבן בפינה "שש על המפה"

  האזינו לדוכיפת
  מדוע לדוכיפת יש ציצית / ניצה יוגב
  מצגת: הציפור של המדינה