חיפוש טיולים ומסלולים
בחר אזור
בחר סוג טיול
חיפוש טיול בטקסט חופשי

שערוריה: רשות הטבע והגנים מוכרת את הטבע

עין שולמית. צילום: עמיר בלבן (הגדל)

רשות הטבע והגנים וקיבוץ עין גדי חתמו בסוף אפריל על הסכם לחלוקת המים בנוה עין גדי. במילים אחרות - רשות הטבע והגנים מכרה את המים של כולנו לחברה מסחרית "מי עין גדי", שבבעלות חברת יפאורה והקיבוץ. החברה להגנת הטבע חוששת מההשלכות החמורות שיש להסכם על השמורה.

לחתימה על עצומה לחצו כאן

כמו כן טוענים בחברה להגנת הטבע כי אין בסמכותו של אלי אמיתי, מנכ"ל רשות הטבע והגנים לחתום על הסכם מסוג זה. לטענת עו"ד יובל לסטר מהחברה להגנת הטבע הסמכות לחלוקת מים נתונה אך ורק למנהל רשות המים. החברה להגנת הטבע בוחנת פעולה באמצעיים משפטיים בכדי לבטל הסכם שערורייתי זה.

חשוב לדעת שבחודשים האחרונים יותר מ- 30,000 איש חתמו על עצומה הקוראת להפסיק להגדיל את מכסת המים למפעל ולמען השמירה על השמורה. חשוב לדעת כי התוצאות של שני ההסכמים הקודמים בין רשות הטבע והגנים לקיבוץ היו הפסד מוחלט של הטבע והשמורה וזהו הניסיון השלישי להגיע להסכם אשר יסדיר את חלוקת המים בין רשות הטבע והגנים לבין הקיבוץ.
הגורם המשמעותי החדש והבעייתי ביותר בהסכם זה, שלא היה בהסכמים הקודמים, הוא מפעל המים "מי עין גדי". להכנסת המפעל כגורם בהסכם משמעות רבה לגבי עתידו של נווה המדבר, כיוון שההסכם מתמקד בחלוקת מים משני המעיינות (עין גדי ושולמית) לשני צרכנים (הרשות והמפעל).

בעין גדי ארבעה מקורות מים. שני מעיינות גדולים בנחלים דוד וערוגות, ושני מעיינות קטנים יותר הנובעים במדרון שבין שני הנחלים, מעיינות עין גדי ושולמית. לפני כשבע שנים הוקם מפעל מי עין גדי אשר יכול לקבל את מימיו רק ממעיין עין גדי ממעיין שולמית. עם השנים גדלה צריכת המים של המפעל מ – 6,000 מ"ק לשנה אותם ביקש הקיבוץ עם הגשת בקשתו להקמת המפעל, עד ללמעלה מ - 120 אלף מ"ק בשנה. סה"כ השפיעה השנתית ממעיינות עין גדי ושולמית כ – 500,000 מ"ק. סך השפיעה ממעיין עין גדי כ – 345,000 מ"ק בשנה. ההסכם מאפשר למפעל לקחת עד 350,000 מ"ק בשנה, שהם 70% משפיעת שני המעיינות או כל שפיעת מעיין עין גדי.

במסגרת ההסכם, מחולקים מי מעיינות עין גדי ושולמית באמצעות הקצאה קבועה לטבע (75%) ולמפעל המשותף לחב' יפאורה ולקיבוץ (25%) אולם האבסורד הוא כי הוא מאפשר למפעל לקחת יותר מים מכפי שחלוקה זו קובעת ( עד 350,000 מ"ק בשנה). כך, ה 25% המוקצים לקיבוץ ולמפעל על פי ההסכם, הופכים ל- 70%, בתנאי של פיצוי באמצעות מים לטבע ממקור אחר, כלומר המעיין הטבעי הופך להיות מים מצינור.

רענן בורל, מנהל אגף שמירת טבע בחברה להגנת הטבע טוען כי "להסכם בעיות רבות הן מבחינה עקרונית והן מהבחינה המעשית. מהבחינה העקרונית עניין הפיצוי לטבע הוא מעוות והרסני שכן הגדלת כמות המים לטבע מתאפשרת בהסכם זה בשל מנגנון הפיצוי (מים ממקור אחר כנגד מי מעיינות למפעל). התפיסה המנחה רעיון זה הוא כי את המשאב הטבעי ניתן להעביר למפעל כל עוד יהיה פיצוי על המחסור במשאב. זהו עקרון שגוי בעיקר במקומות מיוחדים כמו עין גדי הפוגע בטבע פגיעה קשה, שהרי ברור שאין תחליף אמיתי וכל פיצוי יהיה אקט מלאכותי שיבוא על חשבון הטבע. בנוסף ישנו חשש לניגוד עניינים של הקיבוץ שהרי הקיבוץ הוא גם צרכן מים, גם ספק המים.

מהבחינה המעשית, אומר בורל, אין מספיק מים כדי לקיים את ההסכם. ההסכם נוגע לשני צרכנים המתחרים ונסמכים על שני מקורות זהים- המפעל והטבע. שניהם מתחרים על המעיינות עין גדי ושולמית. כיוון ששני מעיינות אלה אינם מספקים כמות מים המספיקה לשני הצרכנים, נקבע מנגנון פיצוי כדי להגדיל את "עוגת" המים ממקור אחר. אלא שבמקור המים האחר אין מספיק מים. (מקור המים הוא קידוח במורד נחל ערוגות. היה צפוי שהוא יספק 90 מ"קש, אחר כך תוכנן שיפיק 60 אלא שהוא מספק 45 בלבד. כיוון שהוא משמש מקור מים גם לצרכנים אחרים כמות המים הנותרת למלא את צרכי הפיצוי אינה מספקת). על פי המידע עליו מתבסס ההסכם (לוח מים המציג את ההיצע ואת הביקושים למים לפי חלוקה חודשית), בחודשי הקיץ יחסרו מים. כלומר כבר ביסוד ההסכם נקבע העיקרון שבחודשי הקיץ יחסרו מים. ואם גם במקור הפיצוי אין מספיק מים, הרי שהמחסור בתקופת הקיץ יגדל עוד יותר". אומר בורל.

החברה להגנת הטבע התנגדה להקמת המפעל בשל החשש כי הוא יהווה גורם תחרותי לטבע על המים. כיוון שלא ניתן להגדיל את כמויות המים גם לטבע וגם למפעל, האפשרות המעשית היא להגביל את כמות המים למפעל ל – 120 אלף מ"ק בשנה ללא מנגנון פיצוי כפי שנקבע בדו"ח המקצועי שהכין בעניין אבנימלך, שהוצג בפני השדולה הסביבתית בכנסת.
למידע נוסף

לכתבות בנושא:

"מסע אחר"

"הארץ"