חיפוש טיולים ומסלולים
בחר אזור
בחר סוג טיול
בחר דרגת קושי
חיפוש טיול בטקסט חופשי
פייסבוק
ניוזלטר

שוקה ואידלמן

2/07/2017


השתלמות 'שוקה ואידלמן' 3-4.3.2017

בית ספר שדה הר הנגב. 5:15 לפנות בוקר. קר. עדיין חשוך.
מעמיסים את התיקים בתא המטען ועולים נרגשים לאוטובוס.
המושבים כבר מלאים בפרצופים מוכרים ולא מוכרים. אנו פוגשים את חברינו מיחידות ההדרכה השונות ומשקיפים מרחוק על שוקה ואידלמן, שאודותיהם שמענו כל כך הרבה.

עוד לפני תחילת שנת השירות שלנו בחברה להגנת הטבע, סיפרו לנו על השתלמות מיוחדת במינה, שנזכה לעבור עם שניים, הנקראים 'שוקה ואידלמן'. מדוע השתלמות זו כל כך מיוחדת? אף אחד לא ממש הצליח להסביר.

לאחר כ-30 דקות נסיעה, האוטובוס עצר באנדרטה בבקעת מחמל. עוד לפני שהספקנו לחלץ עצמות ולהתאפס על מיקומנו במפה, הבחנו שאחד מהאנשים כבר מתרחק לעבר האופק. שמענו קריאות כגון "שוקה התחיל ללכת!" ובלי הכנה מוקדמת, או פתיחה רשמית כלשהי להשתלמות, שיירה בת 40 איש החלה לרוץ אחרי שוקה, רווק, בן 84 (!), בנָאקֶבּ(1) לא מסומן במזרח מכתש רמון.

לאחר כמה דקות של התחממות, עצר עמיר אידלמן את השיירה ופתח באופן חפוז את היום.
הסבר גיאולוגי על דיונת החול, שאנו עומדים לעבור לידה, וכמה מילות פתיחה. מיהרנו להמשיך ולעלות אל התצפית ואל שוקה.

 

 

 

בתצפית מרהיבה, מזווית חדשה לנו, קיבלנו הסבר על קער ארדון והקמרים המקיפים אותו, על פני דף חלק ולורד שחור (שלא קיבלתי בחזרה). לאחר חצי שנה של ניסיונות להבין את הגיאולוגיה בנגב, התחושה היא, שהספר "התפתחות הנוף בנגב" (ספר הגיאולוגיה איתו אנו עובדים, שעמיר הינו בין הכותבים שלו) קיבל לפתע רגליים והגיע לטייל אתנו בשטח. לא יאמן.

לאחר שקמנו על הרגליים, קיבלנו, בפעם הראשונה ליומיים אלה, הסבר חטוף משוקה על הזוגן וכיצד אפשר לראות שירד גשם לפי העלעלים שלו. לפני שהספקנו לשאול שאלות מצאנו את עצמינו מחישים פעמינו אחרי השניים הללו, מנסים להדביק את הקצב פעם נוספת.

כשאנו עטופים בעוצמתו של הנגב, בלב המדבר - התחושה היא תחושת עצמאות, תחושה שלמרחבים אין סוף והם כולם פרושים לרגלינו. פוסעים בנָאקֶבּים לא מסומנים, בהשתלמות. אופוריה לא מוסברת. לא מקל של סוכריה ואף לא עטיפה של במבה נראו בטווח הראייה. כשפגשנו בתצורה הגאולוגית 'עין ירקעם' קיבלנו הסבר על האקסוגירות(2) וקיפודי הים המאובנים, אשר נמצאים בשפע, ואני תוהה כמה זמן ייקח להם להיעלם, לאחר שיסמנו כאן שביל.

בנחל אנמר סעדנו את ארוחת הבוקר. ירקות, לחמים וממרחים, מכל טוב. שוקה יושב בצד עם פרוסת לחם עם טחינה ולאחר מכן, לקינוח, פרוסה עם שוקולד. בצניעות ובשקט, המאפיינים אותו, נח בצד, וכשאחד הש"שינים משקיע זמן רב מדי במריחת הטחינה, שואל אותו שוקה אם הוא חשב להיות טייח.

וכך ממשיך היום. צועדים מזרחה בוואדיות, על שלוחות ונָאקֶבּים, בלב המדבר שיודע הכל - ירידות, טיפוסים ומצוקים. ובכל מקום בו אני מתקשה, מתנשפת לרגע וחושבת היכן להניח את רגלי, אני נזכרת, ששוקה הלך ממש כאן לפני כמה דקות, כאילו התוואי הוא שביל סלול ונוח ורגליו אינן רגליים, שחוו 84 שנות ניסיון, אלא אלו של נער סקרן, אשר הולך לכל אשר עיניו מוליכות אותו. מחזה מדהים.

 

 

 

 

 

 

בשעות החמות, בלב המדבר הצחיח, הגענו לנווה מדבר קטן ויפהפה. עין אום סלאח. לא עבר רגע וכולנו היינו במים. כעבור כמה רגעים הגיעו שוקה והחבר'ה שהלכו עמו, אשר זכו לראות פרא ממש מקרוב בנתיבם הנפרד מאתנו. שם, הסב שוקה את תשומת ליבנו מהמים אל צמח הפרעושית הטיונית הנדירה, שגדלה בדפנות המעיין. ריח, המשלב בין ריח הפרעושית הגלונית לריחו של הכוכב הריחני.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בחוסר רצון יצאנו מהמעיין. טיפסנו על השלוחה, התווכחנו על שמו של 'אירוס אחר הצהריים' (או שמא 'צהרון מצוי'), שפגשנו בדרך, והגענו לאוכף אמוניטים מאובנים (3). שם, בגג תצורת 'תמר' קיבלנו הסבר על ההבדלים בין התצורות מדרום למכתש לבין התצורות מצפון לו. 

  

 
בסיום ההסבר פנינו לרדת לעבר ערוצו המערבי של נחל המרזבה, פיסת גן עדן מלאה בקסם. בעוד אנו יורדים בירידה התלולה והדרדרתית, נראה למרחוק עדר יעלים גדול. ובאופן מפתיע, היעלים פחדו מאתנו וראו בנו איום. כהרף עין טיפסו הם למעלה. בקפיצות מדויקות וקלילות, כמעט לא טבעיות, הזכירו לנו את מקומנו הצנוע בטבע. היעלים הללו היוו עבורנו כניסה מופלאה לנחל, שהותירנו בפיות פעורים. התחושה הייתה שברגע אחד נפרדנו מהמדבר. גב גדול ועוד גב קטן אחריו, ועוד קו נביעה ארוך מלא בקנים. השמש בדיוק במקום מושלם, כבר לא חם ועדיין לא קר. בזווית העין אני רואה את ורד אידלמן, טובלת באחד הגבים הקרירים. בעת התבוננותי עליה, הפלגתי בדמיוני שנים קדימה, וראיתי עצמי בעוד ארבעים שנה. כמה רוצה אני לחוש את הטבע בעוצמה כזו בכל שלב בחיי.

עם רדת החשיכה הגענו לחניון הלילה. כל יחידת הדרכה הכינה את מטעמיה.
בסופו של דבר זכינו לקבל המון אורז, בצורות שונות. עם סיום הארוחה, בעוד כולנו יושבים במעגל סביב המדורה, שוקה ואידלמן נתנו לנו את תורתם. לשיטתם, בפשטות - זוהי זכותנו ללכת לאן שרגלינו יישאו אותנו בארצנו, ארץ ישראל. שוקה מסביר שטייל הרבה לפני שהקימו את רשות הטבע והגנים מתוך החברה להגנת הטבע. ניכר כמה הדבר כואב לו. לדעתו, כיצד ייתכן, ששומר טבע כמוהו, מוגבל מלחקור את הטבע ע"י פקחים צעירים ממנו, במקומות בהם שוטט כל חייו באופן חופשי לגמרי. הוא סיפר לנו על ניסיונותיו למשא ומתן עם רט"ג והניסיון להפוך את הנגב לנגיש ומזמין יותר לאוהבי הטבע ולשומריו, על אף הדילמה הקשה, ולמרות שהרשות אכן שומרת על הטבע שלנו. המון חומר למחשבה.

בעת שטיפת הכלים, שאל אותי שוקה אם יש ברשותי סכין להשאיל לו, על מנת לקצוץ שן שום, שכן כל ערב הוא אוכל אחת כזו. התפלאתי לשמוע. קיבלתי המלצה לאכול שן שום כל יום, ובמיוחד לפני נסיעות למזרח ולטיולים בחו"ל. אולי זהו הסוד של האדם, שרגע לאחר מכן נכנס לשק שינה, שהונח על מזרון שטח דק תחת כיפת השמים, בעוד מסביבו הוקמו אוהלים לצעירים ממנו.

את היום השני פתחנו ב- 6:00 בבוקר. תה, העמסות ויצאנו לדרך. התקדמנו לעבר הערוץ המזרחי של המרזבה. בדרך שוקה הסביר לנו על הרנוג השיטים, ועל צבעו של הפרח המשתנה לאחר שהואבק. זאת, לצד הסברו של אידלמן על היווצרות הקונגלומרט ושברי רוחב.

היום החליף שוקה את נעלי הטיולים בגרביים חבוקות בסנדלים, אותם סנדלים שעליהם שמענו כה רבות. עם ההחלפה לסנדלים גם הואיל שוקה להאט קצת את קצב ההליכה. וכך נפתחה בפנינו ההזדמנות ללכת לצידו ולשמוע מסיפוריו הבלתי נגמרים על הנגב. ממרדף עזניות(4) אחר עכברים, ועד פרס(5), שפתח כנפיו מול אדם העומד בקצה מצוק, על מנת להשיג ארוחת צהריים.
שוקה אף כיבד אותנו בהסברים על דר'ב אל סולטן(6) ועל צמחים רבים שראינו, אם בעצירה ואם בדרכים.

שכחתי לציין, כי ביומה השני של ההשתלמות הפך נכדו של אידלמן להיות המוביל. ילד בכיתה ד', שעם כל הריצות והטיפוסים, אשר הוסיף להנאתו מעבר לתוואי המסלול, הלך מספר קילומטרים יותר מכולנו. ואנחנו, מדריכי טיולים צעירים ונמרצים, מובלים יום שלם על ידי שוקה בן ה-84, ויום לאחר מכן על ידי הילד המקפץ. והמחזה הזה, שלא לומר התובנה הזאת, מטמיעים בי פרופורציות וצניעות וכן בכולנו. כנראה שבאמת אין דבר העומד בפני הרצון, בטח שלא הגיל.

 

 

 

בסוף היום הגענו לנחל מסור. מרחוק הבחנו בצבע על אחת האבנים, ונזכרנו שיש סמ"שים בנגב... הרגשנו כיצד החוויה הכה עוצמתית וחד פעמית, עומדת להגיע לקצה. לאחר המעוק היפהפה, סיכמו שוקה ואידלמן את היומיים.

חשנו שנגענו בהיסטוריה, רווינו בשקיקה סיפורים על פעם, התמזגנו עם טבע בראשיתי ושופע, והתוודענו לדור שונה של מטיילים. תחושה מרגשת, שרק הגבירה בנו את התיאבון להמשיך ולחקור את הנגב.

זכינו !!

 

 

 

 

הערות


1. 'נאקב' - דרך טבעית המאפשרת להתמודד עם אתגרי השטח. נוצרה בדרך כלל על ידי בע"ח או על מנת להעביר בע"ח ממקום למקום.
2. 'אקסוגירות' - סוג של צדפות, שנשתמרו במספר רב. המקור של האקסוגירה מפותל מאוד והקשווה עשויה להיות חלקה או בעלת צלעות עיטור עדינות עד גסות, או בעלות קוצים.

 

3. 'אמוניטים' - חסרי חוליות ימיים ממחלקת הסילוניות שחיו בכל רחבי העולם מלפני 200 מיליון שנים ועד לפני 65 מיליון שנה כאשר נכחדו יחד עם הדינוזאורים. היו להם קונכיות מפותלות לסליל שטוח שקוטרו הגיע עד לשני מטרים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
4. 'עזנייה' - עוף דורס גדול מאוד שניזון בעיקר מנבלות של בעלי חיים. מזכירה מאוד את הנשר מקראי, קרוב משפחתה. העוזנייה אינה מקננת כיום בנופי הארץ, אמנם לעיתים, ניתן לראותה חולפת בשמיה.
5. 'פרס' - עוף דורס ממשפחת הנציים ולו מין יחיד. הפרס ניזון בעיקר מנבלות של בעלי חיים ואף ממח העצם שלהן. הפרס אינו מקנן כיום בנופי הארץ.
6. 'דר'ב' אל סולטן' - נתיב קדום שעולה מעין יהב שבערבה אל הר הנגב הצפוני.
בימים עברו היה זה הנתיב העיקרי שקישר את הערבה ומישור החוף הדרומי, בואכה עזה.