העגורים באים!

מאת דן אלון, מנהל מרכז הצפרות בחברה להגנת הטבע

ישראל והמזרח התיכון, היו, ככל הנראה מאז ומתמיד, אזור מעבר ללהקות עגורים נודדות. מספרם של העגורים החולפים דרך ישראל מוערך בכמה עשרות אלפי פרטים. רבים  מהם נודדים בשעות הלילה, בחושך מוחלט, כך שקשה מאוד להעריך את מספרם.

עד לאמצע המאה העשרים היו רק דיווחים מעטים על עגורים חורפים בישראל. הם נצפו במספרים קטים, בבקעת באר שבע ובעמקים הצפוניים. מאמצע שנות השבעים החלו עגורים לחרוף במספרים גדולים יותר (אלפים בודדים), בעיקר בעמק יזרעאל ובעמק חפר תמונה זו השתנתה באורח דרמטי בראשית שנות התשעים: עמק החולה הפך לאתר החריפה המרכזית בעוד העגורים נעלמו כמעט כליל מעמק יזרעאל ומעמק חפר ובנוסף, במהלך שנות התשעים, הלך וגדל בהתמדה מספרם בעמק החולה.

העלייה הגדולה במספר העגורים בעמק החולה התרחשה במקביל לשינויים בממשק החקלאי, ובעיקר עלייה חדה בגידול בוטנים. תהליך מהיר של שינוי  מפת חריפה של עגורים אינו ייחודי לישראל. תהליכים דומים תועדו גם במערב אירופה. עגורים שבעבר נוהגים היו לנדוד מסקנדינביה ומצפון מזרח גרמניה דרומה, דרך צרפת וספר, למרוקו, שינו את הרגליהם בשני העשורים האחרונים והחלו לחרוף בצרפת ובספרד. התפרסם במיוחד עמק בצפון מזרח ספרד, המכונה Laguna de Gallocanta, שהפך, במהלך שנות השבעים של המאה העשרים לאתר חנייה לכמה עשרות אלפי עגורים, נודדים וחורפים.

חוקרים ספרדים מונים ארבע סיבות אפשריות להופעתם המרשימה של עגורים באזור זה: ראשית, המיקום האסטרטגי של האזור נמצא על ציר נדידה של המין. שנית, בעמק יש אגם רדוד, שמהווה אתר לינה נוח, בקרבת אתרי אכילה. שלישית, שינויים והרס של אתרים אחרים של חנית עגורים בחצי האי האיברי ועל ציר הנדידה כולו. רביעית, מצאי גבוה של מזון, כתוצאה משיפור בשיטות הגידול ובמיכון החקלאי באזור. תהליך דומה תואר גם במספר אזורים בצרפת. צרפת וספרד ממוקמות על ציר נדידה של עגורים מגרמניה לצפון אפריקה דרך מיצרי גיברלטר. לפני השינוי, חלפו העגורים בנדידה, ורק מעטים נהגו להישאר לחרוף.

התמונה בעמק החולה דומה לזו שתוארה בספרד ובצרפת: העמק ממוקם על ציר נדידה מרכזי, שבו חולפים בכל שנה מאות מינים של עופות. שמורת החולה, ומאוחר יותר גם האגם המלאכותי ("אגמון החולה"), שנכרה במהלך שנות התשעים, מהווים אתרי לינה נוחים לעגורים. באשר לשינויים באתר חניית ביניים אחרים, קשה לדעת האם שינויים כאלה אכן התרחשו באתרים אחרים על ציר הנדידה העוקף את הים התיכון ממזרח (מרוסיה דרך טורקיה והמזרח התיכון למזרח אפריקה), שכן העגורים בציר הזה נוהגים לחנות באזורים שהמידע לגביהם מועט. כאמור, בתחום הממשק החקלאי, עבר עמק החולה שינוי משמעותי ביותר. בתחילת שנות התשעים נחפרו בשטח החקלאי עשרות תעלות ניקוז, ואלו מהוות אתרי שתייה נוחים לעגורים. שטחים רבים שקודם לכן לא ניתנים היו לעיבוד, הפכו לשטחים מעובדים באינטנסיביות ובנוסף, הוכנסו גידולים חדשים. ההתנכסות לשתייה היא צורך חשוב של העגורים, ובעמק החולה הצורך אף מתגבר, שכן עיקר המזון המצוי בשטח הוא יבש, ומחייב הסתמכות על מקור מי שתייה.

אחת מהתופעות המעניינו שתועדו במחקר היא התחלופה המהירה של העגורים בעמק. בשנים הראשונות להופעתם נחשבו כל העגורים כחורפים. במהלך המחקר התברר שחלק גדול מהעגורים שנצפים בעמק בתחילת החורף אינם מבלים בו את כולו, ורבים מהם ממשיכים בנדידה דרומה.

תוצאות אלה, ובנוסף ההתרשמות אישית מהשטח ושיחות עם חקלאי האזור הובן כי העגורים מגיעים לעמק החולה בעיצומו של תהליך הדיש של הבוטנים. בתהליך הדיש קיים פחת משמעותי של היבול, שעומד על כ-30 ק"ג בוטנים שנותרים על כל דונם שדה. בעמק החולה מעבדים בממוצע כ-7,000 דונם בוטנים, כך שכמות הבוטנים הכללית שנותרת בשטח עומדת על כ-210 טון. כמות זו עשויה היתה לספק את דרישות המזון של העגורים במשך כל החורף, אולם התצפיות הראו כאמור, שהעגורים עוברים בחורף לתזונה מגידולים אחרים. הצלבת נתונים אלה עם נתוני כמות המשקעים העונתית המצטבברת גילתה שהירטבות הבוטנים על ידי הגשם הופכת אותם, ככל הנראה, לבלתי אכילים עבור העגורים. שנה אחר שנה, בהגיע כמות המשקעים המצטברת ל-100 מ"מ, הפסיקו העגורים לאכול בוטנים.

מדי חורף נצפו העגורים השוהים בנגב כשהם עפים דרומה לעת ערב, אולם רק בעזרת משדר לוויני שהוצמד לשני נקבות בוגרות של עגורים (קרולינה ודרורה) ניתן היה לאתר את אתר הלינה שלהם. מעניין לציין שבעמק החולה העגורים מרחיקים במשך היום לכל היותר קילומטרים בודדים מאתר הלינה, לעומת כ-50 ק"מ בנגב. בתפר הזמן שבין הסתיו לחורף, כאשר הבוטנים הופכים ללא זמינים עבור העגורים, עוזב חלק ניכר מהם את עמק החולה וממשיך דרומה, אך מספר משמעותי נשאר בעמק (בדרךך כלל 12-10 אלפים). בסוף שנות התשעים הסבו עגורים אלה נזקים כבדים לחקלאי עמק החולה. עיקר הנזקים נגרמו לגידולי החורף שנזרעים מיד לאחר הגשמים הראשונים, בתקופה שבה מספר העגורים השוהים בעמק נמצא בשיאו, אך הבוטנים הופכים בהדרגה לבלתי אכילים. השילוב הזה, של מספר גדול של עגורים, התמעטות המזון הזמין מחד, ומאידך זריעה של גידולים חדשים, שחלקם מהווים מקור מזון מצוין עבור העגורים (כמו חמצה, אפונה ותפוחי אדמה), יצר נזק כבד.

לאחר לא מעט דיונים עם חקלאי ופרנסי העמק ובעזרת תוצאות המחקר, שבעזרתו למדנו להכיר את התנהגות העגורים והעדפות המזון שלהם, הוחלט שהדרך הנכונה ביותר למזער את הנזקים היא לייצר לעגורים שטחים חלופיים לאיסוף מזון, אטרקטיביים יותר מהשטחים שזה עתה נזרעו. על פי תכנית שהוכנה, העגורים לא מופרעים בחודשי הסתיו (אוקטובר נובמבר). בתקופה זו העגורים אינם גורמים נזק, והם אפילו מועילים בכך שהם מסלקים  מהשדרות את זרעי הבוטנים שעשויים לנבוט ולהפריע לגידולים החדשים שנזרעו.
מיד לאחר הירידה במספר העגורים, המתרחשת בדרך כלל באמצע דצמבר, מתחילה האכלה יזומה של העגורים בשטח שיועד לכך. בשטח זה מפוזרים מדי יום 2-3 טון תירס, המושכים אליהם את הרוב המכריע של העגורים, ההאכלה נמשכת עד מחצית מרץ, אז עוזבים העגורים ונודדים צפונה לאזורי הקינון שלהם. פעולה זו הביא לכך שבארבע השנים האחרונות לא נרשמו נזקים משמעותיים של עגורים לשטחים הזרועים. עלות הפרויקט קטנה משווי הנזק ומעלויות העבודה שהושקעה קודם לכן במלחמה בעגורים. עיקר עלות הפרויקט מוטלת על חקלאי עמק החולה ואליהם הצטרפו החברה להגנת הטבע, המשרד לאיכות הסביבה והקרן הקיימת לישראל.

עגורים ידועים בכל העולם כעופות "מושכי קהל". בעמק החולה הם עושים את זה בגדול. 70,000 מבקרים באו לצפות בהם בשנת 2001. ב-2002 נאמד מספר המבקרים כבר ב-120,000. לחץ המבקרים על האתר הגיע לרמה שהקשתה מאוד על התחזוקה והממשק שלו. בסוף 2003 בצעה הקרן הקיימת לישראל "מהפך" נוסף בעמק החולה: שטח אגמון החולה נסגר לכניסת מכוניות פרטיות ומבואת כניסה גדולה הוקמה בכניסה אליו. קק"ל החלה להפעיל שירותים שונים שבעזרתם יכול הקהל להיכנס לאזור ולצפות בעגורים ובכל יתר העופות ובעלי החיים שהאזור עשיר בהם. אגמון החולה, סביבו מרוכזים העגורים, הפך כמעט בין לילה לאחד מאתרי התיירות החשובים בגליל. אם בשנים הקרובות תממן התיירות הזו באופן מלא את הטיפול בעגורים בעמק החולה, יובטח המשך קיומם בו. כבר היום מורגשת ההשפעה העצומה שיש לאתר על כל תיירות החורף בגליל. 

» העגורים הם ה"מפורסמים" שבדיירי העמק. בתום נדידת הסתיו נשארים בו כ-10,000 עגורים. בעבר הייתה נוכחותם הממושכת גורמת נזק כבד ליבולי השדות, אך כיום נמנע הנזק בזכות פרויקט מיוחד שיזמה החברה להגנת הטבע בשיתוף עם הקרן הקיימת לישראל והחקלאים. על ידי יצירת מקור מזון חלופי לעגורים, הם הורחקו מהשדות ורוכזו בשדה אחד, שהפך עם הזמן לאטרקציה תיירותית ייחודית.

» העגורים מתקשרים ביניהם בקולות רמים, וכאשר להקה כזו חולפת מעליכם זו חוויה ויזואלית וווקאלית משמעותית במיוחד. קולותיהם נשמעים כמו "גוּר-גוּר-גוּר" ויש האומרים כי מכאן שמם - עגור. באור אחרון, עת מצטרפים אחרוני העגורים ל"כינוס" באגמון החולה, שאון הקרקורים כה חזק, עד כי אפשר בקלות לדמיין שהם עורכים  דיונים סוערים על מעללי היום ומרכלים על חברי הלהקה ...

» לעגור גוף וצוואר ארוכים, זקופים ותמירים, במיוחד כשהוא עומד. איכויות אלה העניקו את השם "עגורן" למנופים הגבוהים המוכרים לנו מאתרי הבנייה.

» העגור הוא ציפור אנושית להפליא: ראשית, הוא דוגמא מדהימה לזוגיות. זוג עגורים לעולם לא ייפרד, ואם אחד מבני הזוג מקפח את חייו, האחר יעדיף להישאר אלמן על פני התחברות לאחר. הנאמנות הזו מאפיינת גם את יחסם למשפחה כולה. את רוב היום יעבירו העגורים בקרב התא המשפחתי ורק לקראת ערב או בעת הנדידה יחברו למשפחות אחרות ויטוסו בלהקות גדולות. המין הנפוץ בארץ, הוא עגור אפור (Grus grus).

» במעופם מרשימים העגורים במיוחד, צווארם מתוח לפנים והכנפיים נעות מעלה ומטה בתנועות מלכותיות...על פי המסורת היפנית חיים העגורים אלף שנים ולכן נבחרו לסמל של תקווה, אושר, שלום ואריכות ימים.

» העגור הוא יצור אהוב במיוחד על אומני קיפול הנייר, האוריגמי. אגדת עם עתיקה מספרת, כי מי שיקפל אלף עגורים יזכה להגנה מפני חולי ודווי.