תוצאות חיפוש

ניסינו לדמיין: איך הייתה נראית ישראל בלי החברה להגנת הטבע - וממש נבהלנו

מערכת החברה להגנת הטבע

מה היה קורה אם החברה להגנת הטבע לא הייתה קיימת? בואו נצא למסע בישראל עם הרבה יותר מדי בנייה, פיתוח והרס בכל פינה. וכדי להמחיש את העניין, נתנו לבינה מלאכותית להציג איך היו נראים הנופים הפצועים מפיתוח מופרז.

שדה כלניות פורח, מול שדה הרוס שנוצר בעזרת בינה מלאכותית
מה היה נשאר מפרחי הבר. צילום: איריס ארבל, הדמיה: מידג׳רני

סרט אימה

החברה להגנת הטבע שומרת על הסביבה שלנו כבר 70 שנה. קשה, ואפילו מבהיל, לתאר איך היו נראים הנופים של ישראל בלי הפעילות של רבבות עובדים ומתנדבים, וכמובן – החברים להגנת הטבע – שדאגו לשמור על חיות הבר, הצמחים והמרחבים שלנו.

פרחי בר מיוחדים לא היו פורחים בלי קמפיין ״צא לנוף אך אל תקטוף״. זה היה המאבק הסביבתי הראשון בתולדות המדינה, שאותו הובילה החברה להגנת הטבע בשנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה, והוא זכה להצלחה מהירה ונדירה שהצילה רבים מפרחי הבר.

בלי החברה להגנת הטבע, מי יודע אם עוד ניתן היה לראות היום נשרים, צבאים וחיות בר רבות נוספות – שהיו נכחדים חלילה בגלל פיתוח מופרז שהיה מחסל את המרחבים הפתוחים החיוניים.

הפעילות הנמרצת של החברה להגנת הטבע לאורך השנים נועדה לקדם מדיניות תכנון מושכלת, כזו שמתחשבת בסביבה של הטבע ובני האדם. בלי הפעילות הזו, החזון של ״נלבישך שלמת בטון ומלט״ שהעלה על נס בניית בתים, מפעלים ושדות בכל מקום – היה מכסה את המדינה לאורכה ולרוחבה בכבישים ויישובים קטנים ומפוזרים, שהיו משנים לגמרי את הנופים שלנו ומקטינים עוד יותר את השטחים הפנויים עבור חיות הבר והצמחים.

בזכות היוזמה של החברה להגנת הטבע, הוקמה ב-1964 רשות שמורות הטבע, ששמה שונה מאוחר יותר לרשות הטבע והגנים – גוף ציבורי בעל סמכויות אכיפה האמון על שמורות הטבע. אחרת, מי יודע אם רשות חיונית כזו היתה מוקמת, ואם היתה מוקמת – סביר שזה היה כבר מאוחר מדי…

נוף החרמון עם מלון גדול כפי שנוצר על ידי בינה מלאכותית
איך היה נראה מלון על החרמון. צילום: לירון שפירא, הדמיה: מידג׳רני

הרס בחרמון, גדרות בכנרת

החברה להגנת הטבע יזמה והובילה עשרות מאבקים לשמירה על הסביבה. אם היינו מוצאים את עצמנו בסרט אימה שבו למדינת ישראל אין חברה להגנת הטבע – המראות היו קשים ועצובים.

מסע מצפון לדרום בארץ בלי הגנה על הטבע היה מתחיל בפסגות המושלגות של החרמון, שם היינו עדים לפיתוח תיירותי נרחב שהיה הורס חלקים גדולים מההר. מעיינות הירדן היו קולחים בזרימה חלשה, מכיוון שמימהם היו נשאבים לשימושים אחרים.

על עמק החולה הגנו פעמיים: שמורת החולה, השמורה הראשונה בישראל, קמה ב-1964 בעקבות הקמפיין הסביבתי הראשון שלנו, שנועד למנוע את ייבוש החולה.

כמה עשורים מאוחר יותר, מנענו בנייה של פרויקט תיירותי ענק בחולה, שהיה אמור לכלול מלונות, טיילת, בתי קפה ועוד. במקומו הוקם אגמון החולה, שהוא תחנה חשובה וחיונית בדרכן של מאות מיליוני הציפורים הנודדות, שעוברות מעל ישראל פעמיים בשנה.

מעט דרומה במורד הירדן, הייתה ניצבת תחנת כח הידרואלקטרית ענקית החולשת על הנחל הקסום. כאשר היינו מגיעים לאגם הלאומי, לא היינו יכולים לטייל בחופשיות לאורך חופי הכנרת, מכיוון שרבים מהם היו מגודרים וסגורים בפנינו.

אם היינו מפנים את המבט מזרחה, היינו רואים חרגולים קודחים ומפיקים נפט למפעלי תעשייה, שהיו מזהמים את האוויר וחלילה גם את מימי הכנרת. במבט מערבה, היינו רואים יישוב חדש הפוצע את הר ארבל המתנוסס מעל הכנרת. במרחק מה היינו רואים את היישוב מיכל שרובץ על ראשו של הגלבוע והאירוסים שנקברו תחתיו – יוזמה שנבלמה למרבה המזל, בזכות החברה להגנת הטבע.

נוף נחל כזיב עם רכבל כפי שנוצר על ידי בינה מלאכותית
נוף יפה מהרכבל, אבל לא למטיילים בנחל כזיב. צילום: איריס האן, הדמיה: מידג׳רני

נחלים וחופים מכוסים בניינים

המסע העצוב היה ממשיך, כאשר היינו מגלים שהבקעה הנהדרת בבית נטופה כוסתה במבנים. צפונה, על  הר מירון המתנוסס בגאון היינו מוצאים רק פיסות חורש בודדות, שסביבם נכרתו רוב העצים לטובת פיתוח שדות חקלאיים.

אם היינו מתקדמים עוד צפונה, היו מתגלות בפנינו דרכים ברוטאליות החוצות וקורעות את נחלי כזיב ובצת לטובת מערכת הביטחון, ולרכבלים תיירותיים העוברים מעל הכזיב בואכה מבצר המונפור, ופוגעים בחורש הטבעי ובבתוליות של המקום.

כאשר היינו מגיעים לרצועת החוף הצפונית של ישראל, היינו מתקשים למצוא מקום פנוי לפרוס מגבת על החול – כי שטחים גדולים היו מכוסים בכפרי נופש. אם היינו רוצים לנסות את מזלנו בחופים של הערים הסמוכות, נהריה ועכו – היינו מגלים שמרינות ענקיות הכוללות בתים למגורים תופסות את רצועת החוף לטובת מיעוט עשיר של בעלי יאכטות. עכו העתיקה, אתר מורשת עולמי, הייתה מתגמדת לצד מרינת עכו – שלטובתה יובשו מאות דונם של שטחי ים.

כאשר היינו מדרימים לחיפה, היינו צריכים לחצות את הקישון המזוהם, ולא היינו יכולים לזכות לבקר בפארק שהפך לשטח לאחסון מכולות. בהמשך דרכנו לאורך החוף, היינו מגיעים למרינה ראש כרמל, החודרת 400 מטר לעומק הים, הורסת את הרכס העשיר בדגים ואלמוגים בים העמוק ומחריבה את אחד מאתרי הגלישה הטובים בים התיכון.

בהמשך היינו פוגשים את ״המפלצות״, מגדלי חוף הכרמל, שגם היום חוסמים קטע ניכר מהחוף והנוף, אך היו הופכים גדולים פי שלושה. מעט דרומה משם, במקום חוף פתוח ומרהיב – היינו מוצאים שורה של שוברי גלים שבעורפם מתחם מלונאות ונופש ענק. גם חוף הבונים – אחת מרצועות החוף הייחודיות והיפות בישראל – היה מכוסה בכפר נופש.

עשן, רעש ומחצבות

אם היינו רוצים להתרחק קצת מהחופים הפצועים ולעלות לנשום אוויר על הר הכרמל, היינו מוצאים גם אותו חבול ממחצבות ובנייה לא מבוקרת הפוגעות בחורש הטבעי.

ירידה חזרה לחוף הייתה מפגישה אותנו עם תחנת כוח ענקית, עם ארובות המתנוססות לגובה של 200 מטר ופולטות עשן לסביבה, שהוקמה בשפך של נחל תנינים – שלמרבה השמחה הוא כיום פנינה של יופי טבעי ואתרים היסטוריים. בקיסריה הסמוכה היינו מוצאים מתקן התפלה עצום המכסה את מעט החולות שעוד נותרו.

דרומה יותר, במרחב הפולג השקט שניצב בלב הכרך הסואן, היינו מוצאים את שדה תעופה אזרחי שמפר את השלווה בטרטור בלתי פוסק של מטוסים קלים שנוחתים וממריאים.

בדרך לתל אביב, לא היינו זוכים לראות אתהמצוק ואת הפארק החופי הנהדר המשמש את כלל הציבור באזור תל ברוך – אלא היינו עדים לבנייה המכסה את כל השטח עד קו המים, בנייה המיועדת לבעלי ממון בלבד. וכאשר היינו עוברים לחלק הדרומי של העיר, היינו מוצאים את נמל יפו מופרט לטובת מגורים ומלונות.

נוף מכתש רמון עם קו מתח חשמל כפי שנוצר על ידי בינה מלאכותית
אם קו חשמל היה פוצע את מכתש רמון. צילום: יובל דקס, הדמיה: מידג׳רני

גם למדבר אי אפשר לברוח

אז היינו שמים פעמינו מזרחה, ועוברים דרך העיר מודיעין שכבשה וסללה את הגבעות הדרומיות הפראיות והנדירות, המרהיבות בעונת הפריחה. זה יהיה רק קדימון לכניסה לירושלים הבירה, שבמקום הרים סביב לה – קיבלה ערים סביב לה. אלמלא המאבק בהובלת החברה להגנת הטבע, תוכנית ספדי הייתה יוצאת לפועל עם יותר מ-20,000 יחידות דיור שמכסות את הגבעות ממערב לעיר.

מירושלים היינו יורדים אל שפלת יהודה הירוקה, ונאלצים לעבור במפעלי ענק מזהמים המפיקים פצלי שמן, במקום לשתות יין באזור כרמים בלב גבעות מכוסות חורש טבעי. כשהיינו מגיעים לחולות ניצנים המרהיבים, המשתרעים בין אשדוד לאשקלון, היינו מוצאים שורה של יישובים חדשים המאכלסים את המפונים מחבל עזה, ובליבם כפר נופש ענק בחוף עצמו.

אחרי כל התלאות האלה, אולי היה לנו בכל זאת סיכוי למצוא מקום אחד, לפחות מקום אחד, שבו אפשר להתנתק באמת?

לצערנו, גם זה לא היה אפשרי. אפילו במדבר לא היינו מוצאים מפלט מהפיתוח המופרז וההרסני. דרום הארץ היה נראה אחרת לגמרי מהמרחב הטבעי והפתוח יחסית שאותו אנו מכירים היום.

בערבה היינו רואים כבר מרחוק את האנטנות אדירות המימדים של קול אמריקה המשדר לכל רחבי המזרח התיכון. אם היינו רוצים לברוח מהקרינה של האנטנות מערבה ללב המדבר, היינו פוגשים בהר צין ובחצבה מערב שטחי כרייה עצומים שהחריבו שדות בולבוסים ונוף בראשיתי.

במכתש רמון, המכתש הגיאולוגי הגדול בישראל עם נוף עוצר נשימה, מחצבות ואתרי כרייה היו פוגעים באתר הטבע הנדיר בעל החשיבות העולמית, וקו חשמל היה חוצה בברוטליות את הנוף המיוחד.

איך ממשיכים לשמור על הסביבה שלנו?

בואו להיות חברים להגנת הטבע

הצטרפו עכשיו