כיכר השעון נקראת כך בשל ארבעת השעונים שעיטרו את המגדל המתנוסס במרכז הכיכר. כיכר זו הפכה מאז הריסת החומות והתרחבות העיר למרכז סואן. סביבה הוקמו בנייני השלטון, מרכזי מסחר, שווקים וחנויות.

אחד מעשירי יפו, אלכסנדר הווארד, העמיד בכיכר עגלות וכרכרות, רתומות לסוסים, שהובאו ממיצרים והיו "חלוצי התחבורה" ביפו. לכן יש הקוראים לכיכר גם "כיכר אלכסכנדר" על-שם בעל העגלות העשיר.

מגדל השעון נבנה בשנת 1906, לרגל מלאת 30 שנים לשלטונו של הסולטן הטורקי עבדול חמיד השני. המגדל נבנה על-ידי שני אדריכלים שהוזמנו מאירופה. הגישה השונה של כל אחד מהם למבצע מסבירה את השוני בסגנון שבין שתי הקומות התחתונות המרובעות, והקומה העליונה – בעלת גגונים משולשים ועליהם כיפה דמויית בצל.

ארבעת השעונים הותקנו על-ידי השען היהודי מוריץ שנברג והראו את השעה בארץ ואת השעה באירופה. על הקיר המערבי של המגדל הוצב בפסח תשי"ג – לוח זכרון והנצחה לחיילי האצ"ל שנפלו בכבוש יפו.

המגדל שופץ בשנת 1965, בחלונותיו שולבו עיטורים מברזל המתארים אירועים שונים בקורות יפו. העיטורים נעשו בידי האמן אריה קורן מקבוץ אשדות-יעקב.

עוד בימים קדומים היתה יפו מוקפת חומה. החומה האחרונה שהקיפה את יפו היתה מימי הטורקים. בשנת 1799 החריב נפוליאון חלקים מהחומה בעת שכוחותיו הסתערו עליה.

בראשית המאה ה-19 חידשו הטורקים את החומה, הוסיפו עליה מצודות והציבו תותחים להגנתה. סביב החומה העמיקו חפיר להכביד על אויב מסתער. בחומה היו כמה שערים; החשוב בהם היה בצדו המזרחי (רח' יפת). השערים נסגרו עם שקיעת החמה.

רעידת אדמה בשנת 1838 גרמה נזק רב לחומה ומאז היא לא תוקנה. המצודות התמוטטו לאט לאט ואבני החומה נלקחו לבניית בתים חדשים.

מצידה המזרחי מקבילה החומה לרחוב יפת כיום, ובתי הרחוב נבנו על החפיר שהיה לאורך החומה. בפינה הדרום-מזרחית של החומה היתה מצודה גדולה. החומה פנתה מערבה, במקביל לרחוב פסטר. ברחוב פסטר, בכיוון מערב, ליד הקשת העולה צפונה כלפי רח' מפרץ שלמה, ניתן להבחין בשרידי החומה המקורית. כך נראים חלק מהפתחים המקוריים הקבורים עדיין באדמה. בפינה הצפון-מזרחית נמצא חלק מהמצודה שמשמש כיום תחנת משטרה. שער העיר הראשי היה דרומית-מערבית למגדל השעון, וממנו הסתעפו שלוש דרכים ראשיות:
דרך ירושלים – העוברת כיום ליד "שוק הפשפשים".
דרך שכם – העוברת כיום ברחי רזיאל (בוסטרוס).
דרך עזה – העוברת כיום ברח' יפת.

צריח המסגד נמצא בחזיתו הדרומית ברחוב רוסלאן. המסגד הוקם בראשית המאה ה-19 על-ידי המושל מחמוד, מכאן שמו, "מחמודיה". מחמוד, הידוע יותר בכינוי "אבו נבוט", הטביע את חותמו על יפו, ועשה רבות לשיקומה, בנייתה והרחבתה.

כינויו "אבו נבוט" – "אבי האלה" בא לו בשל עריצותו ונוקשתו הרבה וכן העונשים החמורים שהטיל על הכפופים למרותו. לפי האגדה נהג להלך בעיר מצוייד באלה, נבוט, ולהלקות את אלו שהימרו את מוצא פיו.

המושל "אבו נבוט" הצטיין בכושר ארגון מעולה, השליט מרותו באכזריות, ונודע במפעלי הבנייה המרשימים שלו.
בשנת 1809 "הדביק" סולמיאן פחה את הסביל לחזיתו הדרומית של המסגד והסווה על-ידי כך את המגדל המבוצר, שהיה בקרבת שער העיר. לפי עדות כתובה מול שער הכניסה הדרומי-מערבי שופץ וחודש המיסגד בשנת 1812. בשנת 1814 נתרם למיסגד שעון השמש, כנראה – תרומה לקיום נדר.

הסלע המפורסם אליו נקשרה בתו היפהפיה של מושל יפו – סלע אנדרומדה. האגדה מספרת שכל שנה הקריבו תושבי העיר קורבן, את היפה בבנות יפו, לדרקון שגרם לסערות בים ומרר את חיי הדייגים. אנדרומדה היפה נצלה אודות לעינו החדה של פרסאוס האמיץ, אשר חזר משליחותו במצרים רכוב על גבי פגסוס, הסוס המעופף.

לפי המסורת הוקמה הכנסיה לזכר שהותו של פטרוס ביפו, והמופת שעשה ומוזכר בברית החדשה: נס החיאתה של הצדקת טביתא.

ביפו פעלה קהילה נוצרית כבר בתקופה הביזנטית, שהתקיימה ברציפות עד לתקופה הצלבנית. במאה ה- 17 ניסו הפרנציסקנים להאחז ביפו, כדי להקל על סבל הצליינים, שנאלצו לשהות כמה ימים בעיר הנמל, בדרך עלייתם לרגל למקומות הקדושים.

הטורקים אסרו על מי שאינם מוסלמים לבנות מנזרים, כנסיות ובתי-כנסת או לרכוש קרקעות. בשנת 1654 הצליחו הפרנציסקנים להשיג רשות מטעם השלטונות הטורקיים להקים אכסניה לעולי הרגל, "הוספיס" – מלון אורחים.

הכנסיה, כפי שהיא נראית כיום, הוקמה בשנת 1888. בחצר ניצב פסלו של לואי ה-9 שהתקדש במסורת הנוצרית בשל חלקו במסע הצלב.

הכנסיה גדולה במידותיה ומצטיינת בפאר רב. ראוי לציון מיוחד דוכן הדרשות המעוטר בגלופי עץ נאים. הכנסיה בנויה על שרידי המצודה שנצבה במרומי גבעת יפו. באחד מקירות מרתפיה ניתן לזהות חלק מהמצודה הפונה לים והשתמרו בו פתחי ירי. מספורי נזירים אנו למדים שבאחד ממרתפי הכנסיה שהה נפוליון ואנשי פמלייתו הבכירים, כאשר כבשו את יפו והחריבו אותה באכזריות בשנת 1799.

בשנות ה-50 של המאה שעברה, הפכה העיר העתיקה (המשתרעת על פני שטח של 120 דונם) למרכז פשע וזנות. האזור היה ידוע לשימצה בכינויו "השטח הגדול". בשנות ה-60 הוחלט לפנות את התושבים ולהפוך את המקום לרובע אמנים ומרכז תיירות תוך שילוב שכונת מגורים, גלריות לאמנות וסדנאות עבודה.

הוקמה חברה שנקראה "החברה לפתוח יפו העתיקה בע"מ" וצוות אדריכלים עסק בעבודת השיקום, תוך שמירת אופיה המקורי של העיר הטורקית. קרית האמנים שוכנת בסמטאות, והבתים שבה בנויים במדרון, כאשר גג של בית אחד מהווה את רצפת המרפסת של הבית מעליו. הרחובות מתחברים אחד אל השני במדרגות כלפי מעלה וכלפי מטה. חלק מהרחובות מקורים בקמרונות ועליהם בתי מגורים. האופי הים תיכוני של עיטורי המשקופים, המעקות והסורגים נשמר בצורה כמעט אותנטית.

הסמטאות כונו בשמות 12 המזלות. שם המזל וסמלו צוירו על לוחות קרמיקה. הפרט היחיד החסר בשחזור זה הוא הנוף האנושי – ההמולה, החמורים, הרוכלים, הילדים המשחקים בסמטאות והריחות והצבעים שמלאו את האויר.

בדרך דרומה בסמטאות נתיב-המזלות עוברים ליד שער נמוך – המנזר היוני האורתודוכסי. השלט על דלתו מספר שהוא הוקדש למלאך גבריאל ולמלאך מיכאל. כנראה, שגם מנזר זה הוקם במאה ה-17. הוא תופס שטח ניכר בסימטאות נתיב-המזלות, דרומית לכנסיה הפרנציסקנית. בחצר המנזר היווני הוקמה אכסניה לצליינים רוסיים שהגיעו בשלהי המאה ה- 19. מסתבר שהקף הצליינות הרוסית היה רב מאד. בשנים 1899-1900 עברו דרך נמל יפו בדרכם לירושלים כ- 11,000 צלינים. הכנסיה שפעלה במנזר נשרפה לפני 17 שנה, ועתה מתחילים בשיפוץ הכנסיה והאכסניה.