הציפורות שמחזרות אחרי הציפורים

כמעט אצל כל הציפורים, התפקידים מתחלקים לפי המסורת: הנקבות הן האחראיות הראשיות על הדגירה ועל גידול הצאצאים, ואילו הזכרים הם אלה שמחזרים אחרי הנקבות ולרוב הם צבעוניים וקולניים יותר. אבל אצל כ-20 מיני ציפורים התהפכו התפקידים. במינים יוצאי דופן אלה, הנקבות מחזרות אחרי הזכרים והן אלה שמתקשטות בצבעים בולטים יותר. לאחר הטלת הביצים, הנקבות נוטשות את הביצים לטיפולם של הזכרים, שאחראים גם על שלב האפרוחים.

התופעה הזו קיימת למשל בקרב שלושת מיני השחייניות שדוגרות סביב הקוטב הצפוני, ושתיים מהן, רחבת-מקור וצרת-מקור, מגיעות לישראל בנדידה ובחורף. אצל השחייניות, הנקבות עטורות בצבעים יפים ובוהקים יותר מאשר הזכרים, הן מזדווגות איתם, מטילות ביצים בקינים שלהם – ועוזבות. הזכרים הם אלו הדואגים ומטפלים בצאצאים, בעוד הנקבות מטילות בכמה קינים בכל עונת קינון.

היפוך התפקידים בין זכרים לנקבות מתגלה גם אצל החרטומית הבנגלית, שמוצאה מאזורים טרופיים באפריקה ובאסיה. זו ציפור נדירה בישראל והיו כמה מקרים בהם נצפתה דגירה של זכרים. הביצנית הנקודה מצפון אמריקה משתייכת למשפחת החופמאים ומראה התנהגות דומה.

קבוצות נוספות בהן התפתח במהלך האבולוציה היפוך תפקידים הם ז'קאנות, עופות ביצה בעלות רגליים ענקיים המאפשרות הליכה על צמחיית מים צפה, וקוקלים – מין קוקיות טרופיות.

הקומונה של הצבועות

אפשר גם בלי זכרים: אצל הצבוע, אחרי ההזדווגות, הזכר נעלם והנקבות מגדלות את הגורים במעין הורות שיתופית. ישנן עדויות לכך שהאחיות הגדולות עוזרות לאמהות לטפל בגורים – מאוכל ומשחקים, דרך הגנה מטורפים ועד לימוד כישורים שיסייעו להם לשרוד כשיעזבו את הבית.

האמהות עשויות להניק גורים אחת של השנייה, אך ידוע שהן נותנות עדיפות לגוריהן האישיים וכי הקרבה הגנטית קובעת את מידת שיתוף הפעולה.

מזמזמות את כל העבודה

אצל הדבורים, מרבית הפרטים במושבה הן הנקבות "הפועלות". הן אלה שמבצעות את כל העבודות של איסוף המזון, הטיפול בצאצאים, השמירה והתחזוקה בכוורת.

בכל מושבה ישנה לרוב מלכה אחת, אשר לה גוף גדול יחסית לשאר הפרטים (עד 20 מ"מ). הזדווגות חד-פעמית בצעירותה של המלכה מספיקה לכל חייה, כי יש לה יכולת לאגור תאי זרע. עם זאת ההערכה היא כי המלכה מזדווגת יותר מפעם אחת במשך חייה, שמגיע ל-5 שנים.

לעומת זאת, הזכרים חיים בדרך כלל כחודשיים בלבד. אורכם כ-18 מ"מ, עיניהם גדולות ונוגעות אחת בשנייה מעל הראש והם מגושמים מאוד. הזכרים אינם נוטלים חלק במשימות המושבה ומופקדים על הפריה בלבד.

מסתדרות לגמרי בעצמן

מי אמר שכדי ליצור חיים צריך שזכר ונקבה יזדווגו? מסתבר שכאשר אין זכר בסביבה, הכרישות או הבטאיות (חתולות ים) יכולות להעמיד את הדור הבא גם בלעדיהם.

איך? יש לכך כמה שיטות. למשל, אצל מינים רבים הנקבות מטילות ביצים מופרות בגוף המים, והביצה שמוזנת משק החלמון בתוכה מתפתחת עצמאית. אצל אחרים, העוברים מתפתחים ברחם של הנקבה, מחוברים אליה ומוזנים דרכה – לא כזה רחוק מהריון אצל בני האדם או יונקים אחרים. ויש נקבות שמערבבות בין השיטות האלה.

אבל לצערנו רוב מיני הכרישים והבטאים נמצאים בסכנת הכחדה בים התיכון, אף שהם מוכרזים כמינים מוגנים. בימים אלה מתרחשת עונת הרבייה שלהם, שבה הם בתקופה הכי רגישה. תוכלו לקרוא על כך עוד כאן

אצל הדקרים, הידועים גם כלוקוסים, הסיפור קצת שונה. הדגים הגדולים והמרשימים האלה – נולדים כולם בתור דקריות. כולן בוקעות מהביצים כנקבות, ורק לאחר כמה שנים של התבגרות חלקן הופכות לזכרים כדי להתרבות ולהעמיד את הדור הבא.

כדאי לדעת שגם הדקרים נמצאים בסכנת הכחדה בים התיכון, ובגלל המקום המרכזי שלהם בים, זה קריטי במיוחד. תוכלו לקרוא על כך עוד כאן

סוסון בהריון

ולסיום, חיה ימית מיוחדת שאצלה דווקא הזכרים מאמצים תפקיד מסורתי של נקבות: סוסן הים.

עם מבנה גוף מאונך, זנב מסולסל, וחרטום מוארך אפשר בהחלט להבין למה הדג הזה נקרא הסוס של הים, אף שבניגוד לגרסה היבשתית שלו שאוכלת עשב הוא דווקא טורף. הסוסון חי לרוב באזורים רדודים בין עשבי ים, בסביבות חוליות או סלעיות וסמוך למרבדי אצות, בהם הוא נאחז בעזרת זנבו ומסתווה כל כך טוב שלרוב קשה בכלל להבחין בו. 

אבל הסיבה שנזכרנו בו דווקא היום היא שאצל סוסוני הים, הזכר הוא זה שב״הריון״ ומגדל את הדור הבא של הסוסונים בבטנו. כי מי אמר שיש תפקידים שמתאימים רק לאחד המגדרים?