טילים בדרך לטיסה

ביומן שלי ב-7.10.23 היה כתוב: ׳״נסיעה אל שדה התעופה״. באותה שבת בבוקר, הייתי בדרכי אל כנס מרכזי הצפרות במקסיקו שלו ציפיתי זמן רב. המעמד של דובר מפתח בכנס בא לי בהפתעה והיה מחמיא מאוד.

אבל אותה שבת והנסיעה אל שדה התעופה היו כאילו מעולם אחר. הידיעות על מה שקורה היו בלתי נתפסות ולא מציאותיות, וריח העשן החזק היכה כבר משדה בוקר, כביש 6 היה עמוס במחסומי משטרה ואמבולנסים, ומעל מעופפים מסוקים וטילים.

מי נוסע עכשיו לכנס? אבל הפיצוצים, ההלם והדרך שהתארכה הפכו אותי לרובוט – רק להגיע ולהשלים המשימה. כמעט כול הטיסות בוטלו, חוץ מהטיסה של יונייטד לוושינגטון, זאת שלי.

הגעתי באיחור, רצתי דרך הצ׳ק אין והדרכונים אל השער. כאן הכול שקט, ויש זמן לחשוב רגע: אולי זו טעות לטוס עכשיו? אבל כבר אין דרך חזרה, ואני משכנע את עצמי שעוד כמה שעות והעניינים יסתדרו, כמו תמיד, כי הרי לא יכול להיות שאנחנו ללא שליטה כל כך הרבה זמן.

בסופו של דבר, לאחר כמה ימים במקסיקו ושיחות אין סוף עם המשפחה, נמצאה טיסה חזרה. את ההרצאה המתוכננת העברתי בזום, מהבית, ועוד קודם לכן קיבלנו את הכבוד לפתוח את הכנס בהרצאה הפותחת.

קצת שקט, שפיות ותקווה

עם החזרה לארץ, דבר ראשון דאגתי למשפחה – לשימור היציבות, לקצת ביצורים של הבית. היישוב נראה כמו מחנה צבאי והעיר אילת וכל יישובי חבל אילות התמלאו בעשרות אלפי מפונים, פליטים. כולם על הרגליים, מארגנים בגדים, אוכל, טיטולים, משחקים, חיבוק. מהר מאוד, יישוב מפונה נטמע בישוב מדברי ורק בערב רואים שיש הרבה יותר אנשים. כמעט כפול.

פארק הצפרות באילת, שאותו אני מנהל, היה שומם מאנשים. המפונים לא יצאו מדלת המלון וגם רחובות העיר היו ריקים. רק משפחות אמיצות בודדות הגיעו לפארק, ואנחנו הבנו שזה ייקח זמן. עוד הבנו שאין מצב שהמפונים לא יצטרכו אותנו, את הטבע ואת מה שפארק הצפרות יכולים לתת להם – קצת שקט, שפיות ותקווה.

בהדרגה, הבנו שכדי להביא את המפונים אל פארק הצפרות צריך שיווק, אבל לא שיווק רגיל. ליבי יפרמוב, מזכירת פארק הצפרות שמקבלת בשגרה את הקהל בפארק, חופרת ברשתות המקומיות שנמצאות בכאוס המוחלט. כולם עסוקים בצרכים מידיים: בגדים, אוכל, הסעות, חיות מחמד. גם אנחנו עוזרים. מעבירים אנשים, ארגזים.

ליבי מוצאת את רכזי החינוך של רוב היישובים, ואנחנו מתקשרים למי שאנו מכירים. חברים טובים שנמצאים בסביבה מסבירים שהם לא מסוגלים לצאת מהחדר. זה מתחיל לחלחל אל התאים בגוף. עומק הטראומה. איך מרגיש אדם שכול תחושת ביטחון בסיסית אבדה לו ואף אחד לא יודע להגיד לו היכן הבן שלו או אבא שלו.

המפונים התחילו להגיע

בשבוע השני הם החלו להגיע. בהתחלה משפחות בודדות ובכל יום יותר. חיכינו להם עם חיוך וחיבוק והדרכה יומית בשעה 10:00: מראים ציפורים, משחררים ציפורים מתחנת הטיבוע ביחד, ואחר כך יושבים בבית קפה מאולתר, מדברים. מקשיבים, מכילים.

בשבוע השלישי כבר הגיעו קבוצות, בעיקר מי שיש להם ארגון כלשהו, ילדים בכיתות א' עד ו', יחד עם המשפחות שלהם, או גמלאים. האוטובוסים של המועצה האזורית חבל אשכול נסעו הלוך וחזור.

גייסנו מילואים, מתנדבי העבר שלנו הגיעו לעזור, לצד מתנדבים מהקהילה וכמובן הצוות הקבוע. בכל יום עורכים פעילויות עד שהפארק מתרוקן או עד שהכוחות נגמרים. אחרי ההדרכה, בית הקפה המאולתר שלנו מארח לשיחה. הילדים עושים פעילות יצירה עם ההורים, וליבי מספרת סיפורים על ציפורים ששבות הביתה ומשחקת איתם משחקים.

תחושות של עצב ורצון להמשיך

לצוות לא היה קל. המבקרים מדברים, והסיפורים קשים. על איך ניצלו במזל ועל אלו שלא. מי נשאר מאחור במשק כדי לשמור וכמה הוא חסר כאן.

כולנו על הקצה, כל אחד בדרכו. מווסתים משאבים נפשיים, קצת קדימה, קצת אחורה, עוד יותר אחורה, ובחזרה.

השבוע הרביעי עבר ברגיעה יחסית. פחות קבוצות ומשפחות של מפונים, לצד חזרה הדרגתית של עבודה רגילה. חלק מהמפונים הפכו בעצמם למתנדבים. במקביל, העברנו שידורים ישירים של טיבוע ציפורים בלייב, לטובת מי שעוד לא יוצא מהבית.

אולי בניגוד לשיח המקובל, אין בי תחושות של כעס או נקמה, רק עצב אחד גדול, עצב שלי ועצב על אחרים. יש כל כך הרבה עוד מה לעשות עכשיו. אבל העצבות קצת משתקת.

והנה, בשעה שכתבתי את השורות האלה, הילדים של כרם שלום בדרך לביקור בפארק, וזה הזמן להמשיך ולעשות. נראה לי שהתנועה הקצת רובוטית שלי, מאז אותה שבת, מתחילה להתפוגג. וזה כנראה סימן טוב, גם אם יהיה קצת מאתגר בהתחלה.

הכתבה המלאה התפרסמה באתר הצפרות