החלטה בדקה ה-91

ועידת האקלים העולמית ה-28 (COP 28) הסתיימה השבוע באיחור קל, שנבע מחוסר הסכמה בין המדינות על ההחלטה הסופית של הוועידה – המסמך שהפך בשנים האחרונות לגולת הכותרת של ועידות האקלים.

ההחלטה המסכמת שפורסמה לבסוף הפתיעה במידה מסוימת לטובה – אך מדינות העולם עדיין רחוקות מאוד מהתקדמות לכיוון פתרון למשבר האקלים שמסכן אותנו.

בתחילה, הוועידה העולמית נראתה ככישלון צפוי מראש: היא התקיימה בדובאי, בלב נסיכויות הנפט של המפרץ הפרסי, עם ייצוג עצום של התעשייה בוועידה עצמה, ועם מנכ"ל חברת הנפט הלאומית של אבו דאבי כראש הוועידה. ארגוני סביבה רבים החרימו את הוועידה, ואף אחד לא ציפה שיכריזו פה על סופו של הזהב השחור.

ואכן, עד הרגע האחרון נראה היה שבהחלטה המסכמת של הוועידה שוב לא יוזכרו דלקי המאובנים: נפט, פחם וגז טבעי – ששמו מטעה לחשוב שהוא אינו גורם נזק לאטמוספירה – ואשר המשך השימוש בהם מחמיר את משבר האקלים.

אלא שממש בלילה האחרון, בדיונים שנמשכו מעבר למתוכנן ותחת לחץ של ארצות הברית, אנגליה, אוסטרליה וכמה מדינות נוספות שאיימו שלא להצטרף להחלטה הסופית, נכנסו דלקי המאובנים לראשונה להחלטה מסכמת של ועידת אקלים.

איך זה קרה? נסביר:

ועידת האקלים מתרחשת מדי שנה כבר כ-30 שנים. כן, כן, כבר לפני כשלושה עשורים הכירו מדינות העולם בכך שהעלייה העצומה בכמות גזי החממה שהאנושות פולטת לאטמוספירה מסכנת את האקלים שלנו – ואותנו. אבל מאז נעשה מעט מאוד, מעט מדי.

לאחר שנים ארוכות של כישלונות בנושא, בשנת 2015 התקיימה בפאריז הועידה ה-21, שלראשונה הציגה הסכם מעשי והובילה להתחייבות של המדינות ליעדי הפחתת פליטות ברורים. בפאריז הוגדרה המטרה: מניעת התחממות של יותר מ-2 מעלות עד סוף המאה, ושאיפה למנוע התחממות מעבר ל-1.5 מעלות ביחס לממוצע העולמי. אלא שמאז ועידת פריז ועד היום, מעט מאוד קרה.

ועידות האקלים השונות לא הצליחו להוביל להתקדמות נוספת בהשגת המטרות. במיוחד בלט בהיעדרו מכל ההסכמים גיבור אחד מרכזי: דלקי המאובנים, כלומר פחם, נפט וגז הטבעי, שהם המקור המרכזי למשבר האקלים – אלא שהכוחות הכלכליים והפוליטיים שעומדים מאחוריהם דואגים לכך שהם יישארו שנה אחרי שנה מחוץ להסכמים.

כעת, ההחלטה המסכמת של ועידת דובאי כוללת לראשונה אמירה שמסמנת את תחילתו הפורמלית של המעבר מדלקי מאובנים לאנרגיות מתחדשות.

האמירה, המופיעה בסעיף 28 להחלטה, קוראת למדינות "לעבור הלאה משימוש בדלקי מאובנים במערכות אנרגיה כדי להשיג איפוס פליטות נטו עד שנת 2050". המושג ״פליטות נטו״ מתייחס לחישוב שמשקלל מניעה של פליטות בדרכים שונות.

לצד זאת, ההחלטה קוראת לביטול הדרגתי של סובסידיות לא יעילות לדלקי מאובנים, להגדלה משמעותית (פי שלושה) של קיבולת האנרגיה המתחדשת בעולם ולהגברת ההתייעלות האנרגטית.

כל זאת, לאור ההכרה בהוכחות החד משמעיות של המדע ביחס לקשר בין הפליטות להתחממות כדור הארץ ולמשבר האקלים, ונוכח ההסכמה הברורה כי על האנושות להפחית את פליטת גזי החממה בקצב ובהיקף גדולים בהרבה מכפי שנעשה עד היום.

מדהים שסוף סוף מדברים על דלקי המאובנים, מדהים שעדיין לא עושים מספיק

מצד אחד, זה לא פחות ממדהים שמדינות העולם עדיין אינן מצליחות להתאגד בצורה ברורה למאבק הברור והנדרש למען הבריאות והיציבות של כדור הארץ.

ההחלטה המסכמת של ועידת דובאי כוללת אמירות רבות ומבהילות לגבי ההוכחות המדעיות הקיימות, לגבי המצב העגום, ולגבי המעשים הנדרשים והדחיפות שביישומם.

כך למשל נאמר שהמדינות מביעות "דאגה רצינית מכך ששנת 2023 צפויה להיות השנה החמה ביותר ושהשפעות שינוי האקלים מצטברות במהירות", וכי יש "צורף דחוף לפעולה להתמודדות עם המשבר כבר בעשור הקריטי הנוכחי". עוד מציינות המדינות שלמרות התקדמות מסוימת מרבית המדינות לא עומדות ביעדי הסכם פריז, ו"שחלון ההזדמנויות ליישם את היעדים שהוצבו קטן והולך".

אלא שאינטרסים כלכליים ופוליטיים לא מאפשרים למדינות העולם להגיד את הדבר הפשוט:

חייבים להפסיק לחלוטין את השימוש בדלקי המאובנים המזהמים ולעבור לאנרגיות נקיות מפליטות. מהבחינה הזו, האמירה הרפה על קריאה ל"מעבר" משימוש בדלקי מאובנים היא כמעט מגוחכת.

מצד שני, זה לא פחות ממדהים שמדינות העולם מצליחות להוציא אמירה משותפת, שמסמנת באופן חד משמעי: עידן דלקי המאובנים מתחיל את מסלולו האחרון. עוד לא ברור מתי סופו, אבל ברור שסופו מגיע.

ההצהרה הזו מגיעה למרות שלל אינטרסים מנוגדים – כלכליים, פוליטיים, גאופוליטיים, אידיאולוגיים, דתיים. עומדות מאחוריה מדינות שנלחמות אחת בשנייה, ואשר חלקן חיות על כספי הנפט ואחרות מסתמכות על פחם וגז למשק האנרגיה שלהן. אמנם זו הצהרה בשפה דיפלומטית, שהיא שפת המכנה המשותף הנמוך והבלתי מחייב ביותר, אבל מדובר בקריאת כיוון חשובה וראשונה.

בני האדם עדיין לא לוקחים אחריות על הטבע

הטבע הוא חלק בלתי נפרד מהמערכת האקלימית. משבר המערכות האקולוגיות המחמיר הוא הצד השני של הידרדרות במצבו של כדור הארץ בשל משבר האקלים (להרחבה בנושא קראו כאן).

ואכן, ההחלטה המסכמת של הוועידה חוזרת ומכירה בחשיבות השמירה על מערכות אקולוגיות, ובמיוחד על מערכות אקולוגיות הקשורות במים: בתי גידול לחים, נחלים, אגמים וימים.

ההחלטה שבה ומכירה בחשיבות של היערות, האוקיינוסים, ההרים וההגנה על המגוון הביולוגי. שוב מודגשת החשיבות של שימור, הגנה ושיקום של מערכות אקולוגיות, ובכלל זה לטובת תפקודן כמערכות שיודעות לספוח את גזי החממה ולהקטין לפחות חלקית את הנזק שגרמו בני האדם.

מוזכר כי גישות מבוססות על מערכות אקולוגיות ופתרונות מבוססי טבע חשובות להפחתת ההשפעות של שינוי האקלים ולטובת מגוון תועלות.

אך מעשית, אין לצערנו שום התקדמות מעבר למה שנאמר בהחלטות קודמות. ההחלטה לא כוללת יעדים ברורים להגנה או לשיקום של המערכות האקולוגיות והמגוון הביולוגי, כפי שארגוני הסביבה הבינלאומיים דרשו.

כמו כן, חלק גדול בהחלטה מתייחס לנושא הפיננסי ולפיצויים שהמדינות המפותחות – שאחראיות למרבית הפליטות של גזי חממה שהובילו ליצירת משבר האקלים – כבר מבטיחות זמן רב להעביר למדינות המתפתחות – שבמשך שנים ארוכות פלטו מעט מאוד, אך הן אלו שיספגו את עיקר הנזק של משבר האקלים.

בוועידת האקלים הקודמת, שנערכה בשארם-א-שייח׳, התקבלה ההחלטה על מנגנון הפיצוי. בוועידה הנוכחית הוקמה קרן לטובת המטרה הזו ומדינות התחייבו על הסכומים שיוקדשו לשם כך.

ומה בישראל? מעטו מאוד

ההחלטה קוראת למדינות לפעול כבר בטווח הקצר, ולאמץ עד לשנת 2025 יעדים להפחה שאפתנית של הפליטות של גזי החממה המחריפים את משבר האקלים.

אבל מדינת ישראל טרם אימצה יעדים שאפתניים כאלו. חוק האקלים טרם אושר, ואפילו אם המדינה תפעל בהתאם ליעדים שהופיעו בטיוטה שלו – הרי שהם עומדים על הפחתה של 30% בלבד עד סוף העשור – לעומת יעדים נדרשים של 45%, ולעומת יעד שאפתני יותר שנקבע בסיכום הוועידה השנה.

אך מה שמטריד עוד יותר הוא שהממשלה שבה ומפגינה מדיניות שלא רק שאינה מקדמת הפחתת פליטות עולמית, אלא מתעלמת ממשבר האקלים ותומכת בחיזוק והרחבה של תעשיית הגז.

רק לאחרונה יצא משרד האנרגיה בהליך תחרותי שמטרתו חיפוש מאגרי גז חדשים בים התיכון. למרות עתירה שהגשנו נגד ההחלטה, שעודנה תלויה ועומדת, כבר חולקו שני רישיונות לחיפוש גז בשטח אדיר של כ-3,000 קמ"ר בים.

מדובר במאגרים שאם יימצאו – הם יפיקו גז מאובנים המחריף את משבר האקלים – בניגוד לשמו המטעה, גז טבעי. זה יקרה בעוד כעשור, כאשר הגז שנמצא במאגרים הקיימים צפוי להספיק לכל צורכיה של ישראל, וכאשר העולם כולו מכריז על סופו הנראה לעין של עידן דלקי המאובנים (להרחבה על המשמעויות המסוכנות של הרחבת קידוחי הגז קראו כאן).

ההחלטה לכבול את מדינת ישראל לדלקי מאובנים לעוד עשורים רבים קדימה נראית מנותקת לחלוטין מהמציאות האקלימית, הכלכלית והביטחונית, ועתה היא מנותקת גם מההכרזה שהתקבלה בועידת האקלים על ידי כלל מדינות העולם.