תוצאות חיפוש

מה הקשר בין חנוכה, גחליליות והשטן?

יפתח כרמלי

חנוכה הוא חג האורות, ותתפלאו לגלות כמה צמחים וחיות בר מפיקים אור בעצמם – וכמה אגדות עם וסיפורי מעשיות נכתבו עליהם

גחלילית מאירה, יפן
גחלילית מאירה, יפן

לפני הרבה הרבה שנים, לפני שהומצאה הנורה, לפני שזיהום אור היה בעיה, לפני שלכל אחד מאיתנו היה פנס רב עוצמה בדמות סמארטפון בכיס שלנו – לראות אור זורח באמצע היער אחרי החשיכה היה דבר מאוד מפתיע. מפתיע כל כך עד שאנשים ייחסו אותו לשלל יצורים מיתולוגיים, או אמונות שונות ומשונות.

היום אנחנו יודעים שרבים מאותם יצורים מיתולוגיים הם פשוט בעלי חיים וצמחים – כאלה שיכולים להפיק אור בעצמם! ואף חג לא מתאים כמו חג החנוכה כדי לדבר על חיות הבר והצמחים שמדליקים אור כל השנה.

איך הם עושים זאת? באמצעות תהליך שנקרא ביולומינסנציה. מילה מסובכת קצת, אבל היא הופכת לפשוטה יותר כשמבינים שהיא מורכבת מהמילים הלטיניות ביו – חיים, יצור חי; ולומן, כלומר אור. ובקיצור – יצורים חיים שמפיקים אור. בכתבה הזאת נסתכל על כמה מאותם צמחים ויצורים, ועל הסיפורים שנקשרו בהם באגדות עם, בספרות, ובדתות שונות – כן, גם אצלנו – וגם נדבר קצת על התרומה שלהן למדע.

גחלילית מאירה בחושך
גחלילית מאירה בחושך. צילום: אלעד בן כנען

אבל רגע, בוודאי תשאלו, איך יצורים חיים יכולים בכלל להפיק אור?! לא נכנס להסבר הכימי המפורט, אבל נציין שברוב המקרים מדובר בתגובה כימית של החומר לוציפרין והאנזים לוציפראז. ואם השמות האלה מצלצלים לכם מוכר, זה לא במקרה – וכאן נמצא הסיפור הראשון שלנו.

מקור שמם הוא בשם לוציפר, שהיום מוכר בעיקר כאחד משמותיו של השטן. אוי ואבוי! האם גחליליות הן יציר השטן? ובכן, לא. "לוציפר" הוא שם שמשמעותו היא "נושא האור" בלטינית, וזה היה שמו של הכוכב ונוס בפולקלור הרומאי, שתואר גם כדמות שמיימית שנושאת לפיד. לכן, בהשאלה, קיבלו האנזימים הללו את השם לוציפראז כיוון שהם החומרים שמסייעים ליצורים חיים לשאת את האור – בדיוק כמו אותו לוציפר.

אבל איך "לוציפר" הפך לשמו של השטן? מאוחר יותר, עם עליית הנצרות, השם לוציפר זוהה עם השם הלל בן שחר מספר ישעיהו – שם שהמקור שלו לא ברור עד היום, אך משקף לדעת חוקרים מסויימים סיפור מיתולוגי על מלאך או אל שמרדו באלוהים ולכן נענשו והוגלו לגיהנום – בדיוק כמו השטן.

בואו נחזור רגע מהעת העתיקה אל העולם החי, ואל היצורים החיים שמפיקים אור – אלה שבשבילם חנוכה נמשך כל השנה. ונתחיל בגחליליות!

לוציפר,
לוציפר, "נושא האור", ג.ה. פרזה, 1704

מפיקות אור נעים: על הגחליליות

גחליליות הן משפחה מסדרת החיפושיות, ויש כ-2,000 מינים שונים שלהן בכל העולם! מתוכם, בישראל נמצאים שמונה. הגחליליות מפיצות אור מהפרקים האחוריים של הבטן שלהן, ועושות זאת בעיקר עבור תקשורת בין זכרים לנקבות בשלב הבוגר שלהן, סוג של הודעת "ערה?" של עולם החי. הפקת האור נצפתה גם בגחליליות בשלב הזחל ובביצים שלהן, כנראה לצורך הרתעת טורפים. האמת, אם היינו צריכים לאכול משהו ופתאום הוא היה מתחיל לזרוח בחושך, גם אנחנו היינו נרתעים.

גחליליות מתוארות במדרש היהודי כבר לפני מאות שנים: הן מופיעות בילקוט שמעוני, לקט מדרשים קדומים שאוגד ככל הנראה אי שם בימי הביניים. שם מתואר, בפירוש לספר ישעיהו, מפגש עם תולעת המפיצה אור בשעות הלילה ומטילה פחד בצופה בה, אך כשמגיע הבוקר הוא מגלה שהיא "סתם" תולעת:

אמר ר' יהודה בר ר"ש, למי שהיה רואה תולעת והיה ירא ממנו, רואה אותה כגחלת ונקראת גומרת לילה. א"ל מזו אתה ירא? בלילה היא גחלת ויוקדת, יבוא הבוקר ואתה רואה שאינה אלא תולעת

השם גחלילית חודש על ידי המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, שלקח את המילה גחלת והוסיף לה את הסיומת המקטינה ­–ית, וכך גם מרמז על המילה לילה: גחלת לילה = גחלילית!

ביפן, הופעתן של גחליליות מסמלת את חילוף העונות והגעת הקיץ, וניתן לצפות בהן בכל יופיין בפארקים מיוחדים. היא מופיעה באמנות יפנית קלאסית (כמו בתמונה המצורפת), וחרב יפנית מהמאה ה-14 קיבלה גם את השם הוטארומארו, כלומר, גחלילית ביפנית, כיוון שעל פי האגדה חלקים ממנה נוצרו על ידי גחליליות שנגעו בלהב החרב. אותה חרב יפנית נשמרה במשך מאות שנים, אך נעלמה במלחמת העולם השנייה, וכמותה, לצערנו, גם אוכלוסיית הגחליליות הולכת ונעלמת ברחבי העולם. אם אתם רוצים לסייע בשמירה עליהן – זה מה שאתם צריכים לעשות.

גחליליות באיור יפני, מיזונו טושיקטה, 1891
גחליליות באיור יפני, מיזונו טושיקטה, 1891

המדוזות המאירות שעוזרות לחקור מחלות

מדוזות הן חיה שרובנו מזהים עם צריבה, עם ביקורים בחוף שנגמרים בטראומה, ועם הפרק ההוא בחברים. (נ"ב: חוקרים אומרים שהשיטה הזאת לא עובדת. אם אתם בים ומישהו נפגע ממדוזה,השתן שלכם לא יעזור). בכל מקרה – חוץ מכל הצרות שהן עושות לנו, מדוזות מסויימות – וספציפית, חומרים שננמצאים בגופן – סייעו מאוד למחקר המדעי בתחום המחלות!

גם יפה, גם מאירה, גם עוזרת למדע. מדוזה ממין Aequorea victoria
גם יפה, גם מאירה, גם עוזרת למדע. מדוזה ממין Aequorea victoria

Aequorea Victoria, הידועה גם בשם Crystal Jelly, היא מדוזה יפהפייה שניתן לראות לעיתים באזור החוף המערבי של ארצות הברית. מדובר במדוזה מיוחדת, כיוון שהיא מסוגלת לפלוט פרצים קצרים של אור כחול שהופך לירוק. החלבון הייחודי שאחראי לתהליך הזה נקרא GFP, ובשנות השישים מדענים הצליחו לבודד אותו. מדובר היה בתרומה מדהימה, שארבעים שנה לאחר מכן זיכתה אותם בפרס נובל לכימיה.

מדובר בגילוי כל כך חשוב כיוון שהוא סייע למדענים "לחבר" את אותו חלבון זוהר לחלבונים אחרים, וכך לצפות בקלות יותר בתהליכים ביולוגיים שהיה קשה לראות עד אז – כמו התפתחות תאי עצב במוח או התפשטות של תאי סרטן. אז בפעם הבאה שמדוזה צורבת אתכם, תזכרו: יש גם מדוזות שמצילות חיי אדם.

כל אחד הוא אור קטן. ולפעמים האור הקטן הזה הוא דג טורף מפחיד

זוכרים את "מוצאים את נמו"? זוכרים את הסצנה עם הדג הממש, ממש מפחיד? דורי ומרלין רואים אור קטן וחמוד בחשכת הים, ומגלים פתאום שמדובר בדג ענק, מפחיד ושטני עם שיניים חדות. היינו שמחים להגיד לכם שזה סתם סרט, ושברור שיצורים כל כך מחרידים לא קיימים – אבל הם לגמרי כן! הכירו את החכאים, דגי המעמקים שמשתמשים באור כדי למצוא טרף.

שטן הים שחור
תראו איזה חמוד. איור של שטן הים שחור, המאה ה-19, אוגוסט באואר

בים העמוק – 3,000 מטר עומק, ליתר דיוק – אין המון אור. גם אין סניפים של מקדונלד'ס, או איזה קולנוע ללכת לראות בו סרט, או חיבור לווי-פיי. לכן, היצורים החיים בעומקים כאלה צריכים למצוא דרכים יצירתיות כדי לשרוד – ואין דגים יצירתיים ומפחידים יותר ממשפחת שטני הים השחורים.

כשמסתכלים עליהם, אפשר להבין למה קיבלו את השם הזה. אמאל'ה. לשטני הים החמודים יש סוג של אנטנה שיוצאת מהמצח שלהם ומפיקה אור קטן, שמושך את הדגים והחיים המעטים שנמצאים אי שם, אלפי מטרים מתחת למים.

השטנים הם לא דגים מהירים, אבל יש להם איברי חישה קטנטנים על גופם, ויכולים לחוש בכל תנועה הקרובה אליהם. וכך, כשדג חסר מזל מתפתה להתקרב לאור הזוהר בחשכת הים העמוק, שטן הים השחור פוער את לועו העצום שכולל שיניים חדות ומאיימות וקורע לגזרים את הטרף התמים והמסכן. כאן בסרטון תוכלו לראות את אחד התיעודים היחידים של אותו דג מאיים, חי, בים העמוק:

אגב, הדגים המפחידים שאתם רואים כאן הן בכלל נקבות. הן עושות את כל עבודת הציד הקשה. הגבר, שקטן מהן משמעותית, נצמד לגופן למשך שארית חייו, מפרה אותן בזרעו, לא אוכל כלל, ומתנוון עד שמת. מערכת יחסים בריאה וחיובית לכל הדעות.

בקיצור: דג שחור עם שיני ענק שחי במעמקים, שמפתה דגים תמימים אל מותם, ושהזכר שלו הוא טיפוס תלותי שאובססיבי לנקבה, מפרה אותה, צם, ומת? באמת נשמע כמו המצאה של השטן, או מוח חולני ומעוות אחר.

לא רק חיות: הפטריות הקסומות שמפיצות אור

כשמסתכלים על אגדות עם עתיקות של מגוון עמים בכל רחבי העולם, יש תופעה שחוזרת שוב ושוב: סיפורים על אור מתעתע שמופיע בחשיכת הליל באזורי ביצות, מבלבל את המטיילים ומסית אותם מדרכם. באגדות סקוטיות או וולשיות הם מוכרים בשם Will-O'-The-Wisp או Jack-O'-Lantern: אגדות על אנשים בשם וויל או ג'ק שכעונש על חטאיהם נידונו לטייל לנצח באזור הביצות עם פנס שמאיר את הדרך.

בפולקלור היפני מספרים על קיטסונה (Kitsune), שועלים עם כוחות על טבעיים שכוללים בין היתר את היכולת ליצור אש או אור בחשכת הליל; פעמים רבות הם משמשים כמטאפורה לפיתוי נוצץ שמסיט את הגיבור מדרך הישר, ובפואמה הקלאסית גן העדן האבוד של הכותב האנגלי ג'ון מילטון, מושווה האור הזה לנחש שפיתה את חוה בגן העדן לאכול מפרי עץ הדעת. גם הפילוסופים הקדומים הזכירו את אותו אור משונה בכתביהם: אריסטו, אי שם במאה הרביעית לפני הספירה, ציין בכתביו אור קר למגע, בניגוד לאש החמה.

אור קסום בביצות. וויל-או-דה-וויספ
אור קסום בביצות. וויל-או-דה-וויספ, הרמן הנדריך

ההסבר המדעי שלנו היום לתופעה זו הוא אולי פחות ספרותי ופנטסטי, אבל מעניין לא פחות! מדובר בתופעה טבעית שזכתה לשם המעניין אש השועל, והיא מגיעה לא מגחליליות, מדוזות או דגים – אלא מפטריות שגדלות בעץ רקוב ביער. כמו בדוגמאות קודמות, מקור האור הוא באנזים לוציפראז שכבר הזכרנו.

אבל למה לפטריות להאיר את חשכת הביצות? מה האינטרס שלהן? ובכן, התשובה איננה ודאית. חוקרים אחדים סבורים שהאור שלהן מושך חרקים על מנת שיפיצו את נבגי הפטריות, ואחרים חושבים דווקא ההפך – שמדובר בצבעי אזהרה כדי להרחיק חיות על מנת שלא יאכלו את הפטריות הזוהרות.

פטרייה מהמין Omphalotus nidiformis
פטרייה מהמין Omphalotus nidiformis

לאורך השנים מצא האדם שימושים יצירתיים באותו זוהר פטרייתי: אולאוס מגנוס, היסטוריון שוודי מהמאה ה-16, סיפר כי הסקנדינבים השתמשו בקליפות עץ נגועות באותן פטריות כמקור אור בלילות חורף ארוכים. במאה ה-17, כותב אחר תיאר ילידים המשתמשים באותן פטריות כסוג של פנסים. ויש עוד שימוש אחד, יצירתי במיוחד: בשלהי המאה ה-18 פותחה הצוללת הצבאית הראשונה, שזכתה לשם Turtle (צב).

הימים היו טרם המצאת הנורה החשמלית, וממציא הצוללת, דיוויד בושנל, התקשה למצוא מקור אור שיאיר את חשכת הצוללת: נרות כילו את כמות החמצן המוגבלת בחלל הצוללת. הממצאי והמדינאי הידוע בנג'מין פרנקלין הציע לו פתרון יצירתי – שימוש באותן פטריות זוהרות. הרעיון לא תפס כל כך, כיוון שבחילוף החומרים האיטי בטמפרטורות הקרות שבמעמקי הים, האור שהפיצו הפטריות היה חלש מהרגיל.

האור שבפולקלור

לאורך אלפי שנות היסטוריה, במגוון עמים, אנחנו רואים מגמה דומה: בכל מקום בו קיימת תופעה טבעית של אור מסתורי בחשכת הלילה, בני האדם ממציאים סיפורים ויצורים מכושפים שאחראים לאותה תופעה. היום זה אולי נשמע לנו פרימיטיבי או מצחיק, אבל מדובר בתכונה אנושית בסיסית ביותר: הרצון להבין ולהסביר לעצמנו את העולם שסובב אותנו.

היום, כשאנחנו בעידן המדע והמחשבה הרציונלית, אנחנו יודעים שכנראה לא מדובר בשועלים קסומים או בבחורים אנגלים שנידונו להסתובב בביצות עם פנס לנצח נצחים, אלא בגחליליות ופטריות. אבל אם תטיילו בביצה בשעת לילה מאוחרת, נחמד לדמיין ולחשוב על כל אותם סיפורים. בכל מקרה, אם אתם מעדיפים להישאר בבית, אנחנו לגמרי מבינים אתכם. אפשר גם להסתפק בהדלקת נרות ובאכילת לביבות. חנוכה שמח!

רוצות ללמוד עוד על הטבע מסביבנו?

בואו להיות חברות להגנת הטבע

הצטרפו עכשיו