הלוטרות בישראל נמצאת בסכנת הכחדה חמורה, והן מצויות בעיקר באגן הירדן, בעמק החולה ובעמק זבולון. הלוטרה היא טורף על, כלומר חיה שבבגרותה אין מין אחר שטורף אותה, נחשבת לשחיינית מצטיינת וצוללנית מיומנת ומתגוררת על גדות נחלים ובבריכות דגים. השבוע זכינו לתיעוד שלה כאשר מיכה חנונה, מארגון "בני אדמה" ללימוד גששות ומיומנויות חיים קדומות, מצא את עקבותיהן בצפון הארץ והציב מצלמות שהצליחו לקלוט אותן.

"אני עוסק בגששות, ואחד הדברים שמניעים אותי זה לראות עקבות של חיות בר ולקרוא את השטח. מצאתי את מיקום העקבות, ניסיתי להבין כמה הן טריות, לאן הן הולכות וכמה היו באותה נקודת זמן. החלטתי להציב שם מצלמות, והצלחתי לתעד את הלוטרות האלו. מצלמה אחת קלטה זוג לוטרות שעלו על סלע וחזרו למים, והמצלמה השנייה קלטה את אותו זוג בהטלת גללים, מריחות את המצלמה וגם שורטות את הקרקע. ייתכן שזו התנהגות של סימון הטריטוריה. לפני שפתחתי את המצלמה התרגשתי מאוד, הייתי די בטוח שהצלחתי לתעד אותן. עבור שמירת טבע, חשוב מאוד להכיר את הלוטרות ולזהות את המיקומים בהם הן 'מרגישות בבית', כי אלו בדיוק המקומות שעליהם אנחנו צריכים לשמור, על מנת שהחיה הנדירה הזו תהיה מוגנת מפני ריסוסים, שפכים וזיהומים".

צפו בתיעוד הנדיר

לוטרות. צילום: מיכה חנונה

לוטרות. צילום: מיכה חנונה

יש תקווה לשיפור במצב הלוטרות

לירון שפירא, רכז שמירת טבע במחוז צפון של החברה להגנת הטבע, הגורמים המשפיעים על מצב הלוטרה בישראל הם הידרדרות והרס בתי הגידול, ובעבר גם ציד. "ייבוש וניקוז של נחלים וביצות, זיהום תעשייתי וחקלאי של מקווי מים מתוקים, בנייה על גדות נחלים ודריסות, צמצמו מאוד את אוכלוסיית הלוטרות בישראל. בעבר, הלוטרה ניצודה בשל פרוותה המיוחדת. הלוטרה היא חיית בר טריטוריאלית שזקוקה לשטח מחיה גדול. לכן, יתכן שגודל האוכלוסייה הנוכחי הוא הגודל שמאפשר 'כושר הנשיאה' של השטח״, הוא אומר.

שפירא מוסיף כי ״מצב הלוטרה בישראל הוא קשה, אך עדיין יש תקווה לשיפור. נעשים מאמצים גדולים על מנל לשקם את בתי הגידול הטבעיים שלה, ונבנים מעברים מתחת לכבישים שמאפשרים ללוטרות לעבור בצורה בטוחה בין שטחים שונים. במאמצים משותפים של רשות הטבע והגנים, החברה להגנת הטבע וארגוני שמירת טבע נוספים, וכמובן הציבור הרחב, נוכל לשמור עליה למען הדורות הבאים", הוא אומר.

בשנים האחרונות, מקדמת החברה להגנת הטבע תוכנית שיקום טבע בשטחי המדגה של כפר רופין ומעגן מיכאל, במטרה להשיב שטחי חקלאות שננטשו לטובת התחדשות של סביבות עתירות מים (בתי גידול לחים). בריכות הדגים אליהן הושבו מים, יחד עם האפשרות להתחדשות טבעית של הצמחייה, מהווים מוקד משיכה לציפורים רבות ולחיות בר מגוונות.