הם בחרו את השם הזה בעצמם

בשעת חצות, ב-6 באפריל, הגיע לסיומו מרוץ "אלופי הנדידה" של החברה להגנת הטבע. בין הקבוצות שיצאו לשטח כדי לזהות כמה שיותר מיני ציפורים באזור אילת במשך 24 שעות – בלטה קבוצה אחת.

חברי הקבוצה לא זיהו את המספר הגדול ביותר של ציפורים, אבל בכל זאת זכו בפרס על היותם הקבוצה "הירוקה ביותר" בתחרות. הסיבה: הם עברו את המרוץ כולו – 80 ק״מ, ב-24 שעות בלבד – על אופניים.

משה זינגר, מוישי גלזר ולוויץ גרוס, שלושה תלמידי ישיבה מירושלים, הם קבוצת הצפרות "שחורי הכיפה".

אם תהיתם, אז כן, השם הזה הוא בדיחה, כי יש ציפור בשם "סבכי שחור כיפה". וכן, הם בחרו את השם הזה בעצמם.

"אתה לא מבריז לי"

80 ק״מ באופניים הם אפילו לא החלק הכי מטורף בסיפור: גלזר היה צריך לעזוב מסיבת אירוסין באמצע האירוע כדי לנסוע להשתתף בתחרות. זה היה קצת לא נעים, כי בכל זאת, הוא זה שמתארס.

"כמה ימים לפני המירוץ מוישי מתקשר אליי ושואל: 'אתה יושב?'" מספר זינגר, קפטן הקבוצה. "אמרתי לו 'די נו, אתה לא מבריז לי'.

גלזר סיפר שהיו לו כמה פגישות מוצלחות עם בחירת לבו והוא עומד להתארס, ולא יודע אם הוא יוכל להגיע לתחרות. אבל אירוסים זה דבר אחד, וצפרות זה דבר אחר.

"ביקשתי ממנו שיעשה מאמץ להגיע, ובאמצע מסיבת האירוסין הוא עלה על אוטובוס מירושלים לקיבוץ יטבתה, שם חיכינו לו". משם שלושת שחורי הכיפה עלו על אופניים ויצאו לדרך.

״החלטנו לא לרמוס את הטבע ולא לזהם״

80 קילומטרים באופניים, וואו, אז אתם בטח רוכבים מנוסים, נכון?

זינגר: "האמת שאני ממש לא רוכב. הפעם האחרונה שרכבתי הייתה ב'אלופי הנדידה' ב-2019. גם לוויץ גרוס לא רוכב, אבל גלזר הגיע ממשפחה של רוכבי אופניים מושבעים".

בתור רוכב לא מקצועי, לא היה ממש קשה לעבור מרחקים כאלה?

זינגר: "לגמרי. היו רגעים שנרדמתי באמצע רכיבה. אני פותח עיניים וקולט שאני עוד רגע נתקע בגדר".

לשמחתנו ולשמחתם הם לא נתקעו באף גדר, והצליחו לזהות לא פחות מ-87 מינים שונים של ציפורים. פער גדול מהקבוצה הזוכה, שזיהתה 176 מינים, אבל לדברי זינגר, המטרה מראש לא הייתה לזכות במקום הראשון:

"המטרה של התחרות היא שמירה על הטבע", הוא מסביר. "אז החלטנו לשמור עד הסוף: לא לרמוס את האדמה עם רכב, לא לזהם". בנוסף למאמצים הסביבתיים של שחורי הכנף, כלל הכסף שגוייס בתחרות "אלופי הנדידה" יופנה לטובת שמירה על התור המצוי, מין שנמצא בסכנת הכחדה בארץ ובעולם.

צפרים בהפסקות בישיבה

אל עולם הצפרות הגיע זינגר במקרה, בערך: "כילד אני זוכר שהיו בבית הרבה אנציקלופדיות, ואני נמשכתי לקרוא על נושאי טבע. יום אחד טיילתי בגן סאקר והגעתי במקרה לתחנה לחקר ציפורי ירושלים של החברה להגנת הטבע, בדיוק בזמן שהיה שם טיבוע של ציפורים. אני זוכר את גדעון פרלמן מסביר שם משהו בנושא, ועמיר בלבן (ראש תחום הטבע העירוני בחברה – י"כ) ראה שאני מתלהב ודחף אותי לתחום".

את שני החברים שלו לקבוצה גייס דרך הישיבה: משה, מוישי ולוויץ למדו באותה ישיבה בביתר, ובהפסקות היו יוצאים לטייל ולצפר.

"לציבור החרדי יש מצד אחד סקרנות מאוד גדולה לגבי הטבע ומצד שני הם לא מודעים לנושא של שמירת טבע", מעיד זינגר. ״אני עובד כמורה הדרך הצעיר בארץ, וכשחרדים רואים אותי במסלולי טיול, הם מייד ניגשים לשאול שאלות, לרוב גם שאלות מעמיקות הרבה יותר מ'מה זה הפרח הזה'".