בעבר זה היה נחשב למראה נדיר ומוזר, אבל בשנים האחרונות מדובר באירוע נפוץ וכמעט יומיומי: חזירי בר שמשוטטים להם ברחובות חיפה. התגובות נעות בין התלהבות מהחיה האקזוטית והחמודה לבין פחד. גם תנים, שועלים וצבועים נצפים יותר מפעם באזורים עירוניים כמו תל אביב, הרצליה, ירושלים ועוד. אבל למה זה קורה?

בעולם המערבי, כ-50% מהמזון נזרק לפח. התוצאה: הרבה מזון נגיש לבעלי החיים במזבלות ובפחים, ומשפיע לרעה על החיים שלהם – ושלנו. לעיתים קרובות, עיריות ומועצות מקומיות לא מוצאות פתרונות אחסון אשפה שמונעים מהחיות להיכנס. החיות שמריחות ומתקרבות לשאריות המזון מתייחסות לזבל כאל בופה אכול-כפי-יכולתך. 

החיות מעדיפות כמובן לא לבזבז הרבה זמן ומאמצים למציאת מזון, כמו שהן רגילות. ומה הן עושות בזמן שהתפנה? הן יכולות להשקיע יותר בהתרבות – וכך מספרן של חיות הבר בערים וביישובים רק הולך ועולה.

עדיף לא ללטף

יכול להיות שאתם חובבי חיות, ודווקא נלהבים מההזדמנות לפגוש תן חמוד או חזיר שמנמן בלי להתרחק מהבית. אנחנו במקומכם היינו מצננים את ההתלהבות: "בן אדם חושב שתן או חזיר הם חמודים ו'בוא אני אאכיל אותו', אבל בשלב מסוים התן כבר לא יהיה נחמד כמו כלב, הוא יתקוף", מסבירה אלה פסטרנק, מנהלת מרכז יונקים בחברה להגנת הטבע.

המחיר שנשלם על כניסה של חיות הבר ליישובים עלול להיות גבוה: "מחלות כמו כלבת זה משהו שיכול להתפרץ מאוד מהר כשיש אוכלוסיית תנים כל כך צפופה בארץ, כמו אש בשדה קוצים", מסבירה פסטרנק. "בעלי החיים נכנסים בכמויות גדולות לעומק של הערים והיישובים ולומדים לא לפחד מבני אדם. זה יכול ליצור מצבים של סכנה".

אז מה אפשר לעשות?

כדי להילחם בתופעה הזאת צריך, קודם כל, למצוא פתרונות לאחסון האשפה בערים וביישובים. כשאין לחיות הבר גישה לאשפה, אין להן סיבה להגיע לערים. הפתרונות האלה חייבים להתנהל ברמה כלל ארצית.

פסטרנק מוסיפה כי "אם מועצה אחת מטפלת באופן ראוי בפסולת שלה והמועצה השכנה לא עושה זאת, שתיהן יסבלו מהבעיה באותה מידה. ההתמודדות חייבת להיות במהלך כלל-ארצי שיבוא אפילו מהממשלה".

בנוסף, ישנם יישובים שרצוי לגדרם בקו הבתים כדי למנוע את כניסת חיות הבר, ובפרט לבלום מינים כמו התן והחזיר, ולמנוע את הסתגלותם לנוכחות בני אדם ול"מסעדות" שאנחנו מקימים עבורם.

אם אתם רוצים לשמוע עוד על הנושא, מוזמנים לצפות בכתבה ששודרה ב"כאן חדשות"