בתקופה שבה כולנו משתמשים בצ׳אטים ואייג׳נטים של AI, התוכנית שהממשלה מקדמת בימים אלה לקידום חוות שרתים – מתקנים שבו פועלים עשרות או מאות מחשבים רבי־עוצמה המאחסנים מידע ומספקים שירותים דיגיטליים – נשמעת כמו צעד טכנולוגי מתבקש.

אך במבט מעמיק מתברר כי לצעד הזה עלולות להיות השלכות ישירות וכואבות על הכיס של כולנו, על הביטחון האנרגטי שלנו ועל הנוף שבו אנו חיים.

מדובר בתיקון לחוק התכנון והבנייה שמטרתו להגדיר "חוות שרתים" כתשתית לאומית – למה זה בעייתי? בואו נסתכל על כך מקרוב:

חשש שכולנו נשלם יותר על חשמל

מחיר החשמל בישראל כהיום הוא אטרקטיבי וקורץ לחברות מכל העולם להקמת חוות שרתים בארץ. אבל מכיוון שחוות שרתים הן "זללניות" חשמל אדירות, כניסה מאסיבית שלהן תעלה באופן חד את הביקוש לחשמל בישראל – ואת המחיר שכולנו נשלם.

החוק מאפשר לוועדה לתשתיות לאומיות לאשר מדי שנה תכניות לחוות שרתים שצריכת החשמל שלהן בהיקף של מינימום 500 מגה ואט –  צריכה השווה (ואף עולה) על צריכת החשמל של כל משקי הבית בעיר גדולה בישראל, כמו חיפה או ראשון לציון.

בארה"ב נמצא כי באזורים עם פעילות רבה של מרכזי נתונים מחיר החשמל עלה דרמטית – עד כ-265% (!) בתוך חמש שנים.

הסכנה בישראל: מכיוון שישראל היא "אי אנרגטי" ואינה יכולה לייבא חשמל משכנותיה, כל עומס חריג על המערכת יתגלגל ישירות למחיר שהצרכן הביתי משלם בתעריף החשמל.

חשש מהפסקות חשמל וקריסת רשתות

העומס שיוצרות חוות השרתים מאיים על היכולת של המדינה לספק חשמל באופן סדיר. הראשונים להיפגע יהיו משקי הבית, שכן צריכת החשמל תנותב קודם למתקני תשתית ושירותים חיוניים אחרים.

את הלקח הזה אפשר ללמוד מהניסיון של מדינות אחרות: באירלנד, כניסה מאסיבית של חוות שרתים הובילה למצב של משבר אנרגטי שבו רשת החשמל קרסה תחת העומס.

במציאות הביטחונית הרגישה של ישראל, שנתונה לאיום מתמשך על מתקני התשתית שלה, הכנסת צרכניות חשמל משמעותיות לישראל במצב הנוכחי של חוסר ודאות מגדילה את הסיכויים למשבר אנרגטי חמור והינה בגדר עצימת עיניים.

אובדן שטחים פתוחים ומרחבי טבע

ישראל היא אחת המדינות הצפופות בעולם, ומרחבי הטבע הפתוחים שלנו הם משאב במחסור. הגדרת חוות השרתים כ"תשתית לאומית" מאפשרת להן לעבור במסלול תכנון מהיר, מה שעלול לגרור לאובדן קרקעות לא בהכרח עבור החוות עצמן, אלא בעיקר עבור תשתיות החשמל הנלוות אליהן.

מינהל התכנון מציין כי ישראל מאבדת כבר היום כ-50 אלף דונם של מרחבים פתוחים בשנה. החוק החדש יאיץ את התהליך הזה על חשבון המרחבים הפתוחים המהווים מקום מפלט, פנאי ורוגע עבור הציבור, לצד חשיבותם האקולוגית.

אינטרס עסקי במסווה של תשתית לאומית?

אחד הפערים המרכזיים בחוק הוא הגדרת המטרה והצרכים. בעוד שתשתית לאומית אמורה לשרת את כלל הציבור – כמו מתקני התפלה – החוק הנוכחי מאפשר גם לחוות שרתים מסחריות ופרטיות ליהנות מההטבות של תשתית לאומית. מדובר בזילות של המושג "תשתית לאומית" שתשמש גופים בעלי אופי עסקי-פרטי מובהק, והתועלת הלאומית ממנה מוטלת בספק.

באירלנד, למשל, היעדר תכנון צופה פני עתיד סביב הכניסה המאסיבית של חוות שרתי יצר משבר אנרגטי שבו רשת החשמל קרסה.

לעומת זאת, במדינות שהבינו מראש את גודל הסוגיה – כמו סינגפור והולנד, שמתמודדות עם מגבלות דומות לישראל כמו משאב קרקע מצומצם וצפיפות אוכלוסין גבוהה – נקבעה מראש רגולציה מחמירה ואף השהו הקמת חוות שרתים חדשות עד לקביעת כללים רגולטורים נוקשים בעניין.

אז מה אפשר לעשות?

כדי למנוע פגיעה באינטרס הציבורי, בחוסן האנרגטי ובסביבה, אנחנו בחברה להגנת הטבע מציעים מספר תיקונים הכרחיים לחוק:

🌳 הגבלת השימוש למטרות ציבוריות בלבד: על החוק להעניק מעמד של תשתית לאומית רק לחוות המשרתות את גופי הביטחון, המודיעין או האקדמיה למטרות מחקר, ובכל מקרה לא לצרכים מסחריים.

🌳 קביעת מכסה מקסימלי להיקף הצריכה: הפחתת כמות החוות המאושרות והצבת רף מקסימלי לצריכת חשמל שנתית כוללת לכלל חוות השרתים, כדי להגן על משק האנרגיה, בהיקף שלא יעלה על 300 מגה ואט.

🌳 יעילות אנרגטית: לתת עדיפות לחוות שמשתמשות בטכנולוגיות חסכוניות בחשמל.

פיתוח טכנולוגי הוא חשוב, אך הוא לא יכול לבוא על חשבון הציבור, יוקר המחיה, הביטחון האנרגטי והטבע של כולנו. על הממשלה לעצור ולבצע בחינה מסודרת של העלויות מול התועלות לפני שהיא מאשרת את התיקון לחוק ולהכניס בו תיקונים משמעותיים – כדי שלא יפגע באינטרס הציבורי הרחב.