יש בעלי חיים שקשה מאוד לאתר, ויש את הקרקל – הייצור שקיים רק בספרים ובלתי ניתן לאתר אותו לחלוטין. כנראה שניתן למנות על כף יד אחת את מספר האנשים בישראל שראו אותו בעיניהם.

השילוב של כושר הסוואה מושלם ואורח חיים לילי, עם אוכלוסייה קטנה במיוחד ומרחב שיטוט עצום לכל פרט – הופכים אותו לרוח הרפאים של המדבר הישראלי.

עם ההבנה הזו והרבה זמן פנוי בתקופת הקורונה, היה נראה לי הגיוני לחלוטין לצאת למשימת התיעוד של החיה הנסתרת. ההנחה הייתה שגם אם לא אמצא קרקל, לפחות אצליח לשמור על השפיות בין הסגרים.

אבל המשימה התארכה לחודשים, ועונות שנה התחלפו בזמן ששוטטתי בנסיעות אינסופיות לאורכה של הארץ, עם עצירות קפה בתחנות דלק נידחות באמצע הלילה. מלילה ללילה, האובססיה לאוזניים השחורות האלו יצאה אט אט משליטה.

טורף העל של ישראל

תוך כדי חיפוש, למדתי להכיר לעומק את הטבע הישראלי ואת האנשים המסורים ששומרים עליו 24/7. בעיקר גיליתי שאותם מרחבים שנראים יבשים וריקים במבט ראשון, עשירים בטירוף בטבע עם מגוון מדהים של אוכלי עשב, מכרסמים, טורפים ועופות. גיליתי שהגרסה הישראלית לשמורת הסרנגטי – כנראה השמורה המפורסמת ביותר שמושכת מטיילים מכל העולם לבקר בטנזניה – נמצאת דוקא במדבריות שלנו, ובראש מערך המזון העשיר הזה קיוויתי לאתר את הקרקל.

הקרקל הוא טורף העל של ישראל. האוזניים השחורות המחודדות הן הסמל המסחרי שלו וגם מקור השם – קרקל משמעו אוזן שחורה בטורקית.

עם שרירי רגליים אחוריות מפותחים במיוחד, הוא יכול לנתר למרחק אופקי של 13 מטרים ולגובה של 3 מטרים. הוא מסוגל לשמוע טוב יותר מכל חתול אחר, בזכות אוזניים ארוכות עם מערכת שרירים מיוחדת המאפשרת לו לכוון אותן גם הצידה וגם אחורנית – וכך להתביית על מקור הרעש בצורה מיטבית.

חוש הראייה המפותח שלו מאפשר לו להיות פעיל לילה מובהק. רגליים מכוסות פרווה מאפשרות לו להתקרב אל הטרף בשקט מוחלט. הוא מסוגל לתמרן בין הליכות ארוכות בכל לילה, מהירויות גבוהות במרדפים קצרים וגם טיפוס על עצים…

היכולות הללו, וכמובן תשע הנשמות של הייצור החתולי, יוצרות טורף אולטימטיבי שמסוגל ללכוד מגוון גדול מאוד של בעלי חיים החיים בשטחים פתוחים – מכרסמים, שועלים, צבאים וגם מעופפים כמו חגלות ומיני יונים – בקיצור כל מה שזז.

כוחות העל לא מגנים מסכנת הכחדה

אף שלקרקל יש מפת תפוצה רחבה – באפריקה, המזרח התיכון ועד להודו, המידע לגביו לוקה בחסר. תת-המין החי בישראל נקרא קרקל אסייתי (Caracal caracal schmitzi) – שמתמודד עם התמעטות מדאיגה בכל אזורי התפוצה שלו.

הסיבות הן אובדן בתי גידול, התמעטות של מיני הטרף שמהם הוא ניזון ודריסות וצייד על ידי בני אדם. בישראל, נוספת גם ההתרבות של תנים וכלבים משוטטים, שעשויים לטרוף את הגורים של בעל החיים המופלא הזה.

מבין ארצות המזרח התיכון – ישראל היא ככל הנראה מקום המפלט האחרון של הקרקלים, כמו שקרה לחיות בר אחרות שנעלמות והולכות, ניתן להעריך את אוכלוסיית הקרקל בישראל בפחות מ-100 פרטים לעומת מספר כפול לפני שני עשורים.

רוב האוכלוסייה מרוכזת במרחבי המדבר של ישראל, אבל בעבר היה ניתן לצפות בו גם בשאר הארץ. סיפור שמירת הטבע של הקרקלים בישראל מזכיר לי את סיפור הנמרים. מרגע שהתגלו בישראל – הם כבר היו בהתמעטות ונעלמו במהירות. לכן גם הקרקל עלול להיעלם לחלוטין בשנים הבאות – אם לא נשכיל לשמור על בתי הגידול שלו.

אני ממשיך לחלום

בינתיים, את הקרקל הראשון שלי ראיתי דוקא בטנזניה – צועד במרחבי העשב באדישות אופיינית בחיפוש אחרי ציפורים ומכרסמים. עם הליכה שפופה, וכוננות תמידית לזינוק על ציפור חסרת מזל.

כשדמיינתי את המפגש הראשון עם קרקל בישראל, זה היה בשעת זריחה, עם האוזניים והראש שמציצים מהסבך במרחק אי שם במדבר. חשבתי שאם זה יקרה סוף סוף, תהיה לי הקלה גדולה ואזכה להצטרף לרשימת יחידי סגולה מצומצמת ואיכותית של ברי מזל. אבל עד אז נותר לי רק לחלום. אולי השנה זה יקרה..

 

צפו בכתבה של כאן 11 על יובל דקס בעקבות הקרקלים