לא בטוח שידעתם שבגוף שלכם יש כרגע לא מעט זרחן – אחד החומרים החיוניים ביותר עבור רוב הייצורים החיים. למשל, לבניית העצמות יחד עם הסידן.
בזרחן משתמשים במגוון רחב מאוד של תעשיות ומוצרים: בתור תוספת לשטחי חקלאות כדי להעשיר את הקרקע ולהבטיח שהצמחים יגדלו היטב, כחומר גלם לתעשית המזון לבעלי חיים, לייצור תרופות ועוד.
הזרחן קיים בטבע, וכדי שנוכל להשתמש בו, כורים סלעים המכילים ריכוז גבוה של פוספטים שמהם אפשר להפיק את הזרחן. הביקוש הרב הוביל להתפתחות של תעשייה גדולה לכרייה ועיבוד של פוספטים, וגם ישראל שותפה לכך. הבעיה היא שכלל לא בטוח שאנחנו מרוויחים מהשותפות הזו, ותיכף נסביר למה.
ישראל מבזבזת את מאגרי הזרחן
בישראל יש מרבצי פוספטים שהם שרידים של בעלי חיים ימיים ששקעו לקרקעית האוקיינוס הקדום (ים תטיס) שבעבר כיסה את אזורנו. אז יש לנו הרבה פוספטים ויכולת לייצר את כל הזרחן שאנחנו צריכים. אבל כמעט כל התוצרת שנכרית בארץ – כ-90% ממנה – נשלחת ליצוא.
במילים אחרות, אנחנו מבזבזים את עתודות הפוספטים שלנו, שמהן ניתן לייצר את הזרחן החיוני – במקום לשמור אותם לדורות הבאים. המשמעות היא שאנחנו מבזבזים את משאבי הטבע והנוף שלנו – שיש לנו כל כך מעט מהם.
השטחים שבהם כורים פוספטים, והשטחים שבהם מתכננים לכרות עוד, נמצאים באזורים ובנופים המיוחדים ביותר של הנגב. אלה אזורים שהשתמרו ללא שינוי כפי שהיו לאורך מאות ואלפי שנים. זו הסביבה שבה התפתחו חיות וצמחים ייחודיים, שלמדו לשרוד במדבר המאתגר, ואלה נופים שבהם מטיילים עשרות אלפי ישראלים בשנה.
כשאנחנו כורים עוד ועוד פוספטים שכמעט כולם נשלחים ליצוא, אנחנו מבזבזים משאבי טבע והורסים את הנופים הייחודיים של הנגב – במקום לשמור אותם לדורות הבאים
פגיעה בחיות בסכנת הכחדה
חיית הבר הבולטת ביותר שמדלגת בין המצוקים בנופים המיוחדים האלה – היא היעל. החיה המדברית הייתה בעבר בסכנת הכחדה, ומאז האוכלוסייה שלה הצליחה להתאושש בזכות המאמצים הגדולים שנעשו לשמירה עליה.
במישורים של הדרום חיים צבאים, שנמצאים כיום בסכנת הכחדה אחרי שהבנייה הרבה במרחבים הפתוחים ברחבי הארץ צמצמה את האוכלוסייה שלהם לכ-5,000 בכל הארץ.
וישנם כמובן גם הצמחים שלמדו לשרוד בתנאים הקיצוניים של המדבר, ביובש כבד ועם מעט מים, כמו עצי שיטים ורתמים.
כל שטח חדש שיפתח עבור כריית פוספטים בנופים המכונים ארץ הבראשית או במכתשים החד-פעמיים של הנגב – יפגע בחיות בר וצמחים מיוחדים ובנופים המרהיבים והעוצמתיים
מכה לנופים המיוחדים של הנגב
הרווחים מהכרייה והיצוא של הפוספטים משתלמים כמובן לחברת ICL (חברת כיל לשעבר), שמנהלת את התעשייה הזו בארץ. אבל לרוב הישראלים זה בכלל לא משתלם.
למה? כי בנוסף להרס הטבע שלנו, עלולה להיווצר בעיה כלכלית קשה. בעולם המתפתח, צפוי להיווצר בהדרגה מחסור בפוספטים. בעתיד, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מתחרים עם מדינות אחרות כדי להשיג אותו לצרכים שלנו.
כיום כורים בישראל כ-7 מיליון טון פוספטים בשנה, באזור בקעת אורון, נחל צין ומישור רותם בנגב. אם נמשיך לכרות באותו הקצב – נחסל את המאגרים שלנו כבר בעתיד הקרוב.
הפתרון שמוצע לכך יוצר בעיות חדשות: כדי להמשיך ולכרות פוספטים בכמויות כל כך גדולות, שברור שהן לא משרתות את הצרכים שלנו בישראל – יש תוכניות להקמה של מכרות חדשים באזורים הכי רגישים של הנגב.
אם ההצעות האלה יתקבלו, אזורים עצומים בנגב המזרחי והדרומי ישתנו לחלוטין. מרבצי הפוספטים נמצאים בעומק הקרקע באתרים שונים,. כדי להגיע אליהם יוקמו מכרות ענק שיקרעו את הנופים המיוחדים של המדבר. אם זה יקרה, אנחנו לא נוכל לחזור לאחור.
האזורים שבהם מתוכננים המכרות, למשל בחלק המערבי של הערבה – הם בין המיוחדים ביותר בדרום הארץ. יש שם מרחבים עצומים שנשמרו פתוחים וטבעיים, כמעט בלי פעילות אנושית, ועם עושר אדיר של חיות בר, צמחים ונופים מרהיבים.
האזור המכונה ארץ בראשית של הנגב מושך עשרות אלפי מטיילים בשנה. יש תוכניות רבות שנועדו להפוך אותו לאזור שמור, להוסיף לו מסלולים לטיולים ולהקים בו חניוני לילה.
כרייה בשטחים הקיימים או בכל שטח חדש שיפתח בנופים המכונים ארץ הבראשית או במכתשים החד-פעמיים של הנגב – פוגעת בסביבת המחיה (בתי גידול) של חיות בר וצמחים ובנופים ייחודיים ומרהיבים.
לכן אנחנו צריכים להסתפק רק בכריית הפוספטים הדרושים לצריכה המקומית שלנו. זו הדרך לשמור על משאבי הטבע ועל הנופים המיוחדים של הנגב לדורות הבאים, ולא לשרת בעיקר את האינטרסים של חברה אחת.
