יערות, נחלים והתיישבות בת 10,000 שנה

בישראל ישנם כיום כ-9,000 ק״מ של שבילים מסומנים – וביניהם בולטים השבילים הארוכים: קבוצת שבילים ייחודית, שבראשה שביל ישראל, אשר מציעים חוויית טיול של כמה ימי הליכה, העמקה והיכרות עם נופים ואתרים ברחבי הארץ.

שביל מגידו, שסימונו הושלם רק לאחרונה, עובר לאורך כ-70 ק״מ ברמות מנשה, בין יערות עבותים, נחלים זורמים ואתרים היסטוריים.

1. השביל המעגלי מתחיל ומסתיים בצומת מגידו, שסמוכה לאחד האתרים החשובים ביותר באזור – תל מגידו. ראו מפה בהמשך הכתבה.

2. יתרון חשוב של השביל: נקודת ההתחלה והסיום שלו נמצאת מאחורי תחנת אוטובוס, וכך השביל נגיש במלואו לתחבורה ציבורית. לצומת מגידו המרכזית מגיעים קווי אוטובוס רבים, וכל מה שצריך הוא לרדת מהאוטובוס, לשים את התרמיל על הגב – ולהתחיל לטייל בנופים הנפלאים של השביל (לצערנו, נגישות בתחבורה ציבורית לאתרים ולשבילי טיולים בארץ אינה דבר מובן מאליו).

3. הטיול בשביל מומלץ במיוחד בחורף המאוחר ובאביב – אחרי שהגשמים צובעים את כל המרחב בירוק משגע.

4. זו הזדמנות לטייל ולהכיר את המרחב הביוספרי רמות מנשה שמשתרע על פני 197 אלף דונם – שטח כפול מזה של גוש דן – שקיבל בשנת 2011 הכרה בינלאומית מארגון אונסק"ו כשמורה ביוספרית, השנייה בישראל אחרי שמורת הר הכרמל. בעולם מוכרות כ-300 שמורות ביוספריות, שמוקמות במרחבים בעלי חשיבות אקולוגית גבוהה, תוך שילוב בין אזורים שבהם הטבע נשמר ללא כל שינוי לבין אזורים שבהם מוקמים בתים או אתרי תיירות תוך התחשבות רבה בהגנה על הסביבה הטבעית.

5. לפניכם המלצות על כמה מהאתרים המרתקים והיפים ביותר בשביל מגידו, לפי סדר מיקומם, החל מתחנת האוטובוס בצומת מגידו, בהליכה עם כיוון השעון שמתחילה בכיוון צפון-מערב – ועד ל״בית המכשפה״ הסמוך לבית העלמין של קיבוץ עין השופט.

את ההמלצות כתב איציק בן דב, רכז סימון השבילים של החברה להגנת הטבע, שאחראי לסימון שביל מגידו, כמו גם על שאר השבילים המסומנים ברחבי הארץ. בסיום הכתבה תוכלו לקרוא איך הפך שביל מגידו מרעיון – למציאות בשטח.

תל מגידו

תל מגידו נמצא סמוך לסופו של השביל, אם מטיילים בו בכיוון השעון. בשל חשיבותו הרבה, נתחיל בתיאור קצר שלו.

העיר העתיקה מגידו, שאף מוזכרת בתנ״ך כאחת מהערים שבנה שלמה המלך, נבנתה בצומת דרכים ממישור החוף וצפונה, ומיקומה האסטרטגי משך אליה תרבויות מגוונות. השרידים של העבר המפואר ניכרים בממצאים הארכיאולוגיים המרשימים ובמפעל המים התת-קרקעי שנמצאים בתל.

סימנים ראשונים להתיישבות במקום נמצאו משנת 7,000 לפני הספירה, התקופה שבה החלו בני אדם להקים יישובי קבע. העיר המוקפת בחומה אדירה הוקמה בסביבות שנת 3,000 לפני הספירה. החפירות הארכיאולוגיות בתל מגידו החלו בראשית המאה שעברה ונמשכות עד היום. הממצאים החשובים ביותר בתל הם המקדשים והבמות, הכוללים שערים, אורוות ואסמים שנבנו החל מהתקופה הכנענית (המאה ה-15 לפני הספירה), וכן המערכת לשאיבת מים שאפשרה ליהנות ממי המעיין הסמוך מבלי לצאת מהחומות.

הכניסה לגן הלאומי תל מגידו – בתשלום.

טחנות קמח בנחל קיני

מכאן והלאה, האתרים המרכזיים בשביל מגידו מתוארים לפי מיקומם, בהנחה שמטיילים החל מתחנת האוטובוס בצומת מגידו, בכיוון השעון בהליכה שמתחילה בכיוון צפון-מערב.

טחנת הקמח בנחל קיני היא מתקן תעשייתי שנעזר בכוח המים לטחינת גרעיני חיטה או שעורה לקמח. מי נחל קיני הוסטו באמצעות סכר שנבנה על הערוץ אל אמת מים שהובילה את המים בשיפוע מתון אל ראשו של מבנה הטחנה בן שני הקומות. המים נפלו בתוך ארובה מגג הטחנה אל החדר התחתון, היכו בכפותיה של טורבינה אופקית עשויה ממתכת וסובבו אותה.

בחדר העליון, באמצעות ציר שחיבר בין מרכז הטורבינה אל האבן העליונה (אבן הרכב), הסתובבה אבן הרכב על גבי האבן התחתונה הסטטית (אבן השכב) וטחנה את הגרעינים – שנפלו אל בין אבני הריחיים ממיכל שהיה תלוי על מעליהן.

בישראל נמצאו שרידיהן של כ-300 טחנות קמח שנבנו לאורך אפיקי נחלים. השימוש בהם הופסק בראשית המאה ה-20 עם הקמתן של טחנות שהונעו במנועי קיטור. לאורך נחל קיני נותרו שרידיהן של כמה טחנות.

נחל קיני

שמו של נחל קיני מגיע ממקור קדום, מהמאה ה-15 לפנה״ס, ומופיע באחד התיאורים הכתובים הראשונים של קרב בהיסטוריה. על מקדש במצרים העתיקה, נמצא חרוט תיאור הקרב שערך המלך תחותמס השלישי עם מלכי כנען באזור מגידו: ״לדרומה של מגידו, אל שפת נחל קינה״.

ישנה סברה שקושרת את שם הנחל גם לחבר הקיני, שהוזכר בהקשר לקרב בין ברק לסיסרא באזור הקישון: יעל אשת חבר הקיני היא זו ש״הָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁו״ (שירת דבורה, שופטים ה׳).

מגידו נמצאת במיקום אסטרטגי חשוב: בפתח המעבר שבין עמק יזרעאל למישור החוף דרך ואדי ערה. דרכה עברה הדרך ממצרים לכיוון סוריה וארם, ובקרבתה עוברת גם הדרך שחוצה את הארץ לרוחבה, מהירדן אל הים התיכון דרך עמק יזרעאל. מסיבה זו, כבר מהעת הקדומה התרחשו באזור מלחמות על השליטה בצומת הדרכים המרכזית הזו.

לג׳ון היה כפר ערבי שישב באזור זה של נחל קיני ו-800 תושביו ברחו במלחמת העצמאות. בית הקברות של הכפר שרד, דרומית לקיבוץ מגידו.

מקור השם של הכפר במחנה מפקדת הלגיון הרומאי השישי פראטה (כלומר, הברזל). הלגיון השישי הגיע לארץ בתחילת המאה השנייה לספירה, והשתתף כפי הנראה גם בדיכויו של מרד בר כוכבא. מחנה המפקדה, לגיו, הוקם כאן ליד מגידו בנקודה אסטרטגית של צומת דרכים חשובות.

עם חורבן בית המקדש השני בירושלים, פעל רבי יוחנן בן זכאי לשיקום היהדות בעיר יבנה. את יבנה קיבל בן זכאי מהרומאים, על פי בקשתו, ולאחר תקופה בהנהגתה העביר את נשיאות הסנהדרין לרבן גמליאל שהיה בן לשושלת הנשיאות וצאצא של הלל הזקן.

לאחר שרבן גמליאל מונה לנשיא, מטרתו העיקרית הייתה לאחד את ישראל, ולשם כך נהג לנסוע ברחבי הארץ כדי לעמוד על מצב היישוב היהודי לאחר החורבן וכדי לחזק אותו, במשנה, במסכת גיטין, מתועד ביקור של בן זכאי ביישוב כפר עותני.

במפות מסומן מיקומה של חורבת כפר עותני מערבית לעינות קיני, אך קיימות דעות שונות על מיקומו המדויק של הכפר בסביבה זו.

מסקרן לדעת איך נראו יחסי השכנות באזור נחל קיני בין תושבי הכפר היהודי לחיילי הלגיון הרומאי השישי, שהרי מחנה הלגיון והכפר התקיימו באותה תקופה בקרבת מקום זה לזה.

גבעת יאשיהו

גבעת יאשיהו היא גבעה עגולה כהה וחשופה הבולטת על רקע הגבעות המיוערות שסביבה. זוהי גבעה געשית, אחת מכמה גבעות געשיות שמצויות במזרח רמות מנשה. בערבית נקראת הגבעה ״תל אל-אסמר״ – הגבעה השחורה.

אנשי הכפר לג׳ון (ראו גם בסעיף הקודם) סיפרו אגדה על נסיבות היווצרותה: בזמן שבנות הכפר ליוו כלה אל בית חתנה, נהגו בה שלא כשורה. נביא אחד כעס עליהן וקיללן, והבנות הפכו לסלעי בזלת שחורים. את סלעי הבזלת השחורים אפשר לראות בעלייה לגבעה מדרום.

השם העברי ניתן לגבעה על שמו של המלך יאשיהו שנפל בקרב באזור מגידו. יאשיהו היה מלך בשושלת מלכי יהודה שמלך בסוף המאה השביעית לפנה״ס. בימי מלכותו ביצע יאשיהו רפורמה דתית וחברתית, והרחיב את גבולות ממלכת יהודה: ״וְכָמֹהוּ לֹא-הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ, אֲשֶׁר-שָׁב אֶל-ה׳ בְּכָל-לְבָבוֹ וּבְכָל-נַפְשׁוֹ וּבְכָל-מְאֹדוֹ–כְּכֹל, תּוֹרַת מֹשֶׁה; וְאַחֲרָיו, לֹא-קָם כָּמֹהוּ״ (מלכים ב׳, כ״ג-כ״ה). ״עָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה… דָּן דִּין-עָנִי וְאֶבְיוֹן" (ירמיהו כ״ב, ט״ו-ט״ז).

במדינות סביב ארץ ישראל התרחשו שינויים מדיניים ומאזן הכוחות השתנה: האימפריה האשורית ירדה מגדולתה ולעומתה התחזקה בבל. מלך מצרים, פרעה נכו, יצא למסע מלחמה כדי לבלום את עלייתה של בבל, וצבאו עבר דרך מעבר מגידו. יאשיהו, שחשש מהשתלטות מצרית על ארץ ישראל, יצא למגידו להתנגש עם הצבא המצרי, ושילם על כך בחייו.

מדרך עוז

מושב מדרך עוז הוקם ב-1952 על ידי עולים מתימן, ושמו לקוח מהמקרא, משירתה של דבורה, לאחר תיאור קרב ברק עם סיסרא שנערך באזור: ״תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז״ (שופטים, ה׳, כ״א).  האזכור המקראי רומז גם לקרבות מלחמת העצמאות שניטשו באזור לפני הקמת המושב.

באזור אפשר לראות צומח טבעי שהתפתח בשטחים שבהם היו בעבר כרמי זיתים ובוסתנים של כפרים ערבים שתושביהם ברחו במלחמת העצמאות. מיני הצומח הנפוצים: אשחר ארצישראלי, קידה שעירה ואלה ארצישראלית. צומח בצורה זו של שיחים (גריגה), התפתח בשטחים שנפגעו מפעילות האדם: שריפות, רעייה והתיישבות.

אלוני תבור בודדים, חלקם גדולים ומרשימים, נותרו פה ושם, מזכרת מימים רחוקים שבהם על פי הסברה, כיסה את הגבעות חורש טבעי של אלוני תבור.

נחל מדרך

בעלייה בערוץ נחל מדרך אל פרשת המים של רמות מנשה, כדאי לשים לב לירידה התלולה שיורד הערוץ בדרכו אל נחל קישון שמנקז את עמק יזרעאל.

קו פרשת המים עובר על גבה של רמת מנשה, קרוב יותר אל עמק יזרעאל. מסיבה זו, הנחלים שמנקזים את הרמה מזרחה תלולים וקצרים יותר מערוצי הנחלים שמנקזים את הרמה מערבה.

בסיומה של העלייה, חוצים את קו פרשת המים באוכף שגובהו כ-300 מטר מעל פני הים (מושב מדרך עוז, שהוזכר בסעיף הקודם, נמצא בגובה של כ-150 מטר מעל פני הים).

מכאן, אנחנו נכנסים לאגן הניקוז של נחל תנינים שמנקז את רמת מנשה מערבה, אל הים התיכון.

בית המכשפה

״בית המכשפה״ הוא שם מקומי שניתן לפני שנים רבות לבאר הישנה בנחל עין סוס על ידי ילדי עין השופט, ונשמר עד היום. בימי העלייה והישיבה בג׳וערה – שהיה בסיס ראשוני להתיישבות בימים שלפני קודם המדינה – העלו מבאר זו את המים בצינורות לגבעת ג׳וערה, בעזרת משאבה קטנה.

עין סוס, הנקרא בשמו העברי נחל זהורה, הוא מעיין אכזב הזורם בוואדי, מצפון לבית הקברות, ונשפך לעין סוכר במזרח. זה היה מקור המים לניסיונות חקלאיים ראשונים של קיבוץ עין השופט.

החלקה ממערב לבית הקברות שימשה כגן ירק ומשתלת עצים, שסיפקה עצים לקק״ל לייעור כל הגבעות שבין ג׳וערה למשמר העמק והזורע.

כמה מאות מטרים ממערב ל״בית המכשפה״ נחפרה בזמנו באר, על פי המלצתו של פרופ׳ יהודה ליאו פיקרד, שהיה מבכירי הגיאולוגים בישראל ומומחה לאיתור מי תהום וקביעה היכן יבוצעו קידוחים ברחבי הארץ, והיה שותף לתכנון המוביל הארצי. הבאר לא נתנה את כמות המים הצפויה – ומעולם לא הופעלה. מעל ״בית המכשפה״ נטוע עץ תאנה גדול ממדים.

איך נולד הרעיון של שביל מגידו

מספר איציק בן דב, רכז סימון השבילים של החברה להגנת הטבע: ״כל שביל מתחיל ברעיון. כך גם החל שביל מגידו, שהתוואי שלו מגלם תהליך ארוך של קבלת החלטות וסיורים בשטח.

״לפני יותר מעשור סומן באזור ׳שביל רמות מנשה׳ שאותו יזמו אנשי קק״ל אשר התכוונו לסמן הסתעפות משביל ישראל שתעבור בנופים של רמות מנשה. אך התברר שרק מעט מטיילים התעניינו בשביל שנותר כמעט ריק. היו לכך סיבות שונות ומשונות, בהן חוסר נגישות לנקודות ההתחלה והסיום של השביל ונסיעות תכופות של אופנועי שטח שסיכנו את המטיילים. עוד התברר שהמטיילים בשביל ישראל נוטים להיצמד לתוואי שלו ולא לסטות מהדרך״.

לפני שנתיים התעורר שוב הרעיון הישן חדש לסימון שביל אזורי ברמות מנשה, והמועצה האזורית פנתה בעניין לוועדה לשבילי ישראל – שהיא גוף ציבורי-אזרחי הפועל מתוך החברה להגנת הטבע יחד עם נציגים של רשות שמורות הטבע, קק״ל, משרדי ממשלה ונציגי ציבור – וזה עשרות שנים מסמן את שבילי הטיולים בישראל. 

״הבנו שקהל היעד של השבילים הארוכים והרצופים הוא מטיילים עצמאיים המגיעים במיוחד לטייל בהם, בתנאי שימצאו את התוואי נגיש, בטיחותי ומעניין מספיק״, מספר בן דב. ״לא היה לנו ספק שלאזור רמות מנשה יש פוטנציאל גבוה – מרחבים של שטחים פתוחים בלב המדינה ואתרי טבע מורשת ונוף מעניינים ובעלי ערכיות גבוהה. כעת נותר לממש את הרעיון בשטח, ומדובר בתהליך ארוך״. 

מרגע שרעיון לסימון שביל חדש מגיע לפתחה של הוועדה לסימון שבילים, מתחיל תהליך ארוך שבו נבדקים כל התנאים לקיומו של השביל, וכיצד ליצור תוואי שיהיה הטוב ביותר עבור המטיילים. כחלק מהתהליך יצאו נציגי הוועדה לשטח, סקרו ומיפו באזור אתרים מעניינים ובחרוו לבסוף האתרים המשמעותיים ביותר עבור המטיילים. תכנון השביל בוצע גם בהתייעצות עם תושבי האזור. 

אז הגיע הזמן לצאת לשטח ולסמן את השביל עצמו. ואגב, עם סיום הסימון של שביל מגידו, כמו של כל שביל אחר, עדיין לא מסתיימת העבודה עליו. לאורך השנים הסימונים נשחקים בשל פגעי מזג אוויר או שינויים אחרים בשטח, ולכן נדרשת עבודת תחזוקה שוטפת של הסימונים, שמבוצעת אחת לשלוש שנים בממוצע.