תוצאות חיפוש

"עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח" ספר בראשית, י"ד, ג'
"וַיְהִי לָהֶם גְּבוּל נֶגֶב: מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח מִן הַלָּשֹׁן הַפֹּנֶה נֶגְבָּה." ספר יהושע, ט״ו, ב׳

ים המלח הוא נכס לאומי וייחודי בעל ערכי טבע ומורשת שאין כמותם. לאורך ההיסטוריה, הנופים המרהיבים, המלחים והחומרים הנדירים ובעלי הסגולה משכו והלהיבו את תושבי האזור. אופיו המיוחד של האזור מתגלה מצוק ההעתקים, רצף הצוקים בשוליים המערביים של בקע ים המלח, אשר אליהם זרם בעבר בשצף נהר הירדן.

חופי ים המלח הם רצועה ייחודית, צרה וארוכה של שטחים פתוחים במדבר הצחיח שבין ים המלח למצוק ההעתקים. אזור זה, שהוא חלק מהבקע הסורי-אפריקאי, נניחן במופעים גאולוגיים ונופיים שאין דומה להם בישראל: מניפות הסחף הרחבות במוצא הנחלים הגדולים מההר למישור החופי, נחלי האיתן המדבריים, מקווי מים טבעיים ומעיינות נדירים,בִּתְרוֹנוֹת תצורת הלשון, אזורי נסיגת ים המלח שהם מערכת אקולוגית ראשונית ומגוון אזורי מְלֵחָה.

חוף ים המלח היה ועודנו נתיב מעבר חשוב ביותר במערכות האקולוגיות שסביבו – הוא חלק חשוב מנתיב נדידת מליוני העופות הנודדים מאירופה ואסיה לאפריקה, והוא מהווה מסדרון אקולוגי חיוני לבעלי חיים וצמחים נדירים, קצתם בסכנת הכחדה, מערכות הידרולוגיות ייחודיות.

זהו אזור בעל חשיבות לשלושת הדתות המונותאיסטיות המוזכר פעמים רבות בתנ"ך. הנבטים נהגו לאסוף גושי אספלט, שהיו צפים על פני ים המלח, ולמכור אותם ברחבי המזרח הקדום. מאז ימי הורדוס האזור הפך לאתר מרפא. הייחודיות של ים המלח מוזכרת גם בכתביהם של פילוסופים וחוקרים מהעת העתיקה, וביניהם אריסטו.

במאה ה-19 החלו חוקרים מאירופה ומארצות הברית למפות את חופי ים המלח ולמדוד את גובה פני המים בהשוואה לים התיכון. הגאולוגיה של אזור ים המלח נתנה לחוקרים מהתקופה רמזים על פעילות טקטונית מתחת לפני השטח עוד לפני שתנועת הלוחות הטקטוניים הובנה כראוי.

הניצול של ים המלח – מחסל אותו במהירות

ים המלח הוא משאב השייך לציבור, אך בעשרות השנים האחרונות הוא נוצל כמעט אך ורק למטרות כלכליות ומסחריות. בתוך כך – נשאבו מהים מיליוני קוב של מים. ערכיו הנופיים, התיירותיים, ההיסטוריים והציבוריים נזנחו.

כתוצאה מכך, נוצרה פגיעה סביבתית דרמטית בים ובאזור כולו: מפלס הים הולך ויורד בהיקף ניכר – כמטר ורבע בשנה – שטח הים מצטמק, החוף מתרחק והולך, וכמעט כל חופיו הפכו רצופי בולענים ובלתי נגישים. המרחב כולו סובל מצלקות של כריית קרקע, עבודות עפר, המלחת שטחים טבעיים, פסולת, והסטות נחלים.

חלק משמעותי ממפגעים קשים אלו הוא תוצאה ישירה של פעילות מפעלי ים המלח לאורך השנים. כיום, אזורים שבהם פעלו המפעלים ותשתיות ישנות ננטשו והם עומדים כחרבים.

אבל כעת נפתח חלון הזדמנויות חדש פעמי לשינוי המצב: הזיכיון של חברת ICL (כי"ל) מסתיים בשנת 2030, ובימים אלה מתקיימים דיונים להכנת זיכיון חדש. הזיכיון החדש הוא הזדמנות חד פעמית ומשמעותית ליצירת "חוזה חדש" לים המלח, ולגיבוש מדיניות שתחזיר את הים לעם. מדיניות חדשה תציב את השמירה עליו כיעד מרכזי, לצד האינטרסים הכלכליים – מתוך גישה שהיא WIN-WIN גם לכלכלה וגם לשמירת הטבע והמורשת, ולא על חשבונם.

זיכיון חדש הוא הזדמנות לקבוע שכספים משמעותיים מתוך הכנסותיהם העצומות של המפעלים יוקדשו לשיקום ים המלח והאזור כולו, ולהשבת המים שהם שואבים מהים. המים של ים המלח הגיעו אליו בעבר מנהר הירדן, וכך גם צריך להיות בעתיד: שיקום ים המלח המשולב בשיקום נהר הירדן.

נהר הירדן הדרומי מהווה את שדרת הניקוז המזרחית של מדינת ישראל ובעבר הוא זרם בעצמה רבה אל ים המלח והיה מקור המים העיקרי שלו. אלא שמי הנהר נשאבו והוסטו, וכיום חלקים גדולים ממנו מזוהמים ובלתי עבירים. שיקום נהר הירדן הוא משימה אזורית מורכבת – אבל הצעד הראשון הוא בלקיחת אחריות של המדינה, והפניית כספי הרווח ממשאבי הטבע שלנו לטובת שיקומו.

מה צריך לעשות עכשיו?

צריך לחתום על העצומה ולדרוש שינוי בחוק הזיכיון החדש! [לינק לחתימה על העצומה]

משרד האוצר פרדם טיוטת הצעת חוק שמנציחה את המצב הקיים ומחריפה אותו. אם החוק יעבור – ים המלח ימשיך לרדת בקצב קיצוני של יותר ממטר בשנה, ועלול להיעלם.

החברה להגנת הטבע, יחד עם קואליציית ארגונים, גיבשו את הדרישות העיקריות:

1. הקמת קרן ייעודית לשיקום ים המלח: חלק משמעותי מהרווחים שמניבה הפעילות התעשייתית חייב להיות מופרש לקרן שתשמש אך ורק לשיקום ים המלח וסביבתו ולהחזרת כל קוב מים שהמפעלים שואבים. קוב תמורת קוב, בלי חריגים ובלי תירוצים. מי שנהנה ממשאב ציבורי – מחויב גם לשמור עליו. הקרן, מטרותיה והשימוש בכספיה חייבים להיות מעוגנים בחוק, עם פיקוח ציבורי ושקיפות מלאה.

2. המשך פעילות כריית המינרלים בים המלח – בתנאים חדשים. במסגרת מנגנון הרישוי החדש, ייקבעו תנאים כך שפעילות הכרייה תהיה כפופה לרגולציה סביבתית, השטח שבו פועלים המפעלים יצומצם משמעותית, לא תתאפשר פעילות באזורים בעלי חשיבות אקולוגית ואף תובטח ההגנה עליהם – על המדינה להבטיח כי חלק מתנאי הזיכיון מחייבים את בעל הזיכיון להשיב את המים.

3. עיגון תנאי הזיכיון בחוק: ניהול ים המלח אינו יכול להישאר מאחורי דלת סגורה בתוך מכרז ממשלתי שינהל משרד האוצר. תנאי הזיכיון החדש, שאמור להיכנס לתוקף ב-2030, חייבים להיקבע בחוק ולהיות נתונים לפיקוח הציבור והכנסת. רק כך תובטח שקיפות מלאה לציבור, ויכולת השפעת הציבור וחברי הכנסת על קביעת שטח הזיכיון, משך תוקפו, מנגנוני פיקוח ואכיפה, חובת שיקום נזקים והשבת מים לים המלח.

להחזיר את אוצר הטבע העולמי לציבור

ים המלח איננו משאב אינסופי ולכן הפסקת עבודת המפעלים בשלב כלשהו בעתיד היא בלתי נמנעת. השאלה היא באיזה מועד זה יתרחש ומה יהא על האזור בנקודת זמן זו. לצד העבודה הנדרשת בטווח הקרוב, על המדינה לגבש חזון ותוכנית פעולה ל"יום שאחרי" – היום שבו יעצרו הכרייה וניצול המשאבים של ים המלח, עם תום הזיכיון העתידי בעוד 20 או 30 שנה.

על המדינה לבחון את השפעת המשך הכרייה על האזור כולו בראייה צופה פני עתיד, ולהחליט מה המועד הראוי – לא רק מבחינה כלכלית, אלא גם מבחינת הנזק הסביבתי, החברתי והציבורי – להפסקת פעילות המפעלים: האם בעוד עשור, שניים, שלושה, ארבעה?

– בהתאם, על הממשלה להכין את הקרקע ליום שאחרי, ולהסדיר זאת במסגרת מנגנון הרישוי החדש: שם ייקבעו התנאים הסביבתיים שיובטחו בסוף תקופת הזיכיון, יובטחו זכויותיהם של עובדי המפעלים מבעוד מועד,

החזון ותוכנית הפעולה, יכללו את שיקום ים המלח ושיקום הירדן, ואת הפיכת האזור לאתר טבע, תיירות, ומורשת ברמה עולמית. על החזון להירקם בשיתוף עם כלל בעלי העניין המקומיים, האזוריים, והבינלאומיים, ותוכנית הפעולה צריכה להיות מתוקצבת ולצאת לפועל בזמן סביר עליו יוחלט מראש.

כך תיסלל הדרך להפיכת בקעת ים המלח לאתר טבע ותיירות עולמי ייחודי, שדרומו יהיה פארק תיירותי-אקולוגי, ובחלקו הצפוני יזרום שוב נהר הירדן בהיקף חלקי אל ים המלח, כך שהטבע הפלאי יהיה נגיש, עם קהילה נאמנה לצדו, ויהווה גשר לשיתוף פעולה עם שכנינו הירדנים והפלסטינים.