תרגיל בדמיון מודרך

בואו נתחיל בתרגיל קצר בדמיון מודרך: סעו בדמיון בכביש ממעלה אדומים לים המלח, והיזכרו בנוף ההרים והגבעות הצחיח. אם גם נפליג רחוק בזמן, כ-1,500 שנה, ונביט מגבוה על המרחב המדברי – נראה שהוא משובץ במנזרים גדולים וקטנים, שקילומטרים ספורים מפרידים ביניהם. לעיתים, המנזרים ממוקמים על גבעה ולעיתים הם מפוסלים בתוך המצוק מעל ערוץ קניוני. בין המנזרים, פזורות מערות קטנות וכוכים בסלע, שבפתחם יושבים נזירים לבושי גלימה פשוטה.

בין אזור ואדי קלט מצפון להרודיון מדרום ולנהר הירדן וים המלח ממזרח – חיו באזור אלפי נזירים, פי כמה ממספר הנזירים שחיים במקום כיום.

אז מה הביא כל-כך הרבה נזירים למדבר ומה מיוחד בו? ננסה להסביר בקצרה, אף שבין החוקרים ישנם ויכוחים מעמיקים בנושא.

יציאת מצרים

נזירות המדבר הנוצרית החלה במקום אחר – במדבר המזרחי של מצרים במאה ה-3 אחרי הספירה, בתקופה של רדיפות דת נגד הנוצרים בעולם הפגאני. רבים מהנזירים ברחו למדבר, והוסיפו לצורך להימלט מהרודפים את השאיפה לחיות באופן שדומה ככל הניתן לאורח חייו של ישו – בימים בהם התבודד במדבר – ולדמות המופת של יוחנן המטביל.

במאה ה-4 כבר היו במצרים אלפי נזירים, שחלקם חיו בבדידות וחלקם במנזרים שיתופיים – וחלקם נדדו צפונה לארץ ישראל ולרחבי המזרח התיכון.

בארץ, רובם התרכזו בצפון מדבר יהודה, אזור הקרוב מאוד לירושלים אך מספיק רחוק ומוגן על ידי המדבר והוואדיות. רוב המנזרים היו בספר המדבר, אזור בו יש מספיק גשם כדי לאגור אותו בבורות מים גדולים.

המתבודדים והשותפים

הרעיון הראשוני של נזירות כלל פרישה כמעט מוחלטת מהעולם, כחלק מתנועת ההרמיטים (מילה בעלת שורשים יוונים ולטינים, לתיאור אנשים שחיים במדבר או מתבודדים). הנזירים היו פורשים לחיים במערה או כוכי סלע לזמן ממושך, ומקדישים עצמם בעיקר לתפילה ולכתבי הקודש.

אורח חיים סגפני כזה אינו מתאים לרבים, וזו הסיבה להתפתחות הלאורה, מבדד בעברית. בתנועה זו הנזירים היו מתבודדים בימים שני עד שישי לא הרחק מהלאורה, ובימי שבת וראשון מתכנסים יחד, מתפללים, לומדים, אוכלים טוב, יחסית, ומצטיידים בלחם, תמרים וקצת מזון פשוט להמשך השבוע. כך אפשר להתנזר למשך שנים מבלי להשתגע מבדידות.

המייסד הראשון של הלאורות היה הנזיר חריטון, על שמו נקראת המערה הענקית בנחל תקוע הסמוכה ללאורה שהקים. מפורסמות יותר הן הלאורות שהקים בואדי קלט. נזירים חשובים נוספים היו אותימיוס, גרסימוס, סבאס ותיאודוסיוס.

צורת חיי נזירות שונה לגמרי שהתפתחה במקביל היא קוינוביום – מנזר שיתופי. במזרים האלה גרו עשרות ולעיתים מאות נזירים – שהתפללו, למדו, עבדו ואכלו יחד לרוב. מדי פעם אחד מהם היה פורש לזמן מה להתבודד במערה, ואז חוזר למנזר. מנזר גדול שלא שרד נמצא במעלה אדומים, והמנזר השיתופי הגדול ביותר ששרד מרסבא, שעליו נרחיב מייד.

נזירות מסוג זה מתרחקת במידה מסוימת, ואולי במידה רבה, מהרעיון הראשוני של הנזירות הקדומה, אך היא אפשרה להרבה יותר נזירים לפעול במרחב.

יש האומרים כי לא רק האידיאולוגיה הדתית פעלה כאן אלא גם האינטרס של השלטון בירושלים: רוב המנזרים השיתופיים היו סמוכים לדרכים חשובות בין הירדן ועיר הקודש, הם היו מבוצרים היטב וייתכן שהנזירים הוכשרו גם למלחמה בעתות חירום. אולי מסיבה זו, רובם נחרבו בזמן הפלישה הפרסית בשנת 614, על ידי הצבא הפרסי או על ידי שבטים שניצלו את המצב לצורך ביזה.

מנזר חצוב בסלע

מכל המנזרים הגדולים, רק מנזר מרסבא שרד חלקית. הוא נפגע בפלישה אך כעבור שנים ספורות, כשהנוצרים חזרו לשלוט לזמן קצר, הוא שוקם. בתקופה הצלבנית המנזר זכה לתמיכה כספית ושלטונית רבה ועמד בשיאו עם כ-40 נזירים שחיו בין חומות איתנות. מספר דומה של נזירים מופיע בתיאורי נוסעים ידועים במאה ה-19, מארק טווין וטריסטראם – שבנוסף להיותו חוקר טבע היה כומר ותיאר את רוב הנזירים כבורים חסרי ידע בדת ובכתבי הקודש.

מנזר מרסבא מושך עד היום מטיילים, אך מכיוון שהכניסה אליו אינה פשוטה, רובם צופים בו מהצד השני של נחל קדרון. התצפית על מנזר מרסבא היא אחד המקומות היפים והמיוחדים במדבר יהודה. מראש המצוק מעל נחל קדרון צופים אל המצוקים בצידו השני של הנחל -שמעליהם מתנשא מנזר גדול ומוקף חומות השקוע בדופן הסלע הגבוהה.