אם תעמדו (על סירה) ממש על גבול המים הריבוניים של מדינת ישראל, כ-22 ק"מ מהחוף, תהיו במצב שבו רגל אחת שלכם תשכשך במקום מסודר, בנקודה בה קידוח גז מחייב את אישור מוסדות התכנון ומאפשר לציבור להביע את עמדתו באמצעות הליך התנגדות. לעומת זאת, הרגל השנייה, תטבול בכאוס – בנקודה שבה הציבור אפילו לא יידע שמוגשת בקשת קידוח, וכמובן שלא תהיה לו יכולת להשפיע על ההליך.
רגל אחת תטבול במים שבהם הציד של חיות בר מבוקר ומפוקח, והרגל השנייה תשכשך במערב פרוע, שבו לא רק שאין מי שמפקח על הדיג – אין בכלל חוק, שמגדיר מה מותר ומה אסור לדוג.
כולנו שמענו על קידוחי הגז המבוצעים והמתוכננים בים התיכון, אך רובנו לא מודעים לכך שקידוחים אלה מבוצעים במים העמוקים, בשטח שנקרא "מים כלכליים", שם חסרה חקיקה, הקובעת את כללי המשחק המשפטיים. כלומר – החוק לא הגדיר איזה חוקים תקפים (ובאיזו צורה), ואיזה חוקים אינם חלים שם.
במרחב העצום של "המים הכלכליים" – ששטחם דומה בגודלו לשטח היבשתי של ישראל כולה – יש ואקום: רוב הישראלים לא יודעים מה בדיוק קורה שם, ובטח שלא יכולים לפקח על כך
הציבור נשאר מחוץ לים
המצב שבו שטח עצום בים מתנהל בלי חקיקה מתאימה – הביא להתנהלות אבסורדית, במסגרתה לא מבוצע תכנון מרחבי לאזור. משרד האנרגיה וחברות הגז פועלות שם כמעט ללא בקרה סביבתית ומעורבות הציבור. כך, לדוגמה, החלטה אם לשווק אלפי קמ"ר של ים לצורך קידוחי גז, או החלטה על ביצוע קידוח באתר מסוים, היא החלטה שמתקבלת על ידי משרד ממשלתי אחד – משרד האנרגיה – ללא תהליך משותף ומתכלל מול משרדי הממשלה האחרים, ובוודאי שללא שיתוף הציבור.
דיג הוא פעילות נוספת שיש לה השפעה דרמטית על הטבע הימי. אך במים הכלכליים – בניגוד למים הריבוניים, אלה שנמצאים סמוך יותר לחוף – פעילות זו מבוצעת ללא דין וללא דיין.
ספינות מכמורת חורשות את הקרקעית ופוגעות בכרישים מוגנים ובאלמוגים נדירים, סירות דיג אחרות פועלות עם מערכי קרסים, ללכידה של דגים מרהיבים, כמו טונה כחולת סנפיר, ללא שום בקרה, במהלך עונת הרבייה של דג זה. כל זאת, כשהחקיקה הישראלית, שחלה עד מרחק 22 ק"מ מהחוף, לא חלה על הדייגים מערבה משם, ולכן לא ניתן להטיל מגבלות על פעילותם ובוודאי שלא לפקח עליהם.
הים הוא משאב ציבורי ממדרגה ראשונה. אך במרחב העצום של "המים הכלכליים", ששטחם 22 אלף קמ"ר – דומה בגודלו לשטח היבשתי של ישראל כולה – קיים ואקום רגולטורי ארוך שנים, ללא החלה ברורה של דיני החוק הישראלי, במרחב המים הכלכליים בים התיכון.
הפתרון: חוק אזורים ימיים
הפתרון לבעיה הוא קידומו של חוק אזורים ימיים, ה"תקוע" מזה שנים רבות במסדרונות הממשלה והכנסת. כמו כן, בנוסח החוק צריך להטמיע היבטים של סביבה ושיתוף ציבור.
מדוע חוק חשוב זה אינו מקודם? הייתכן שיש גורמים, שלהם נוח המצב, שבו הציבור מודר מקבלת ההחלטות במרחב זה, וכשאין גוף ציבורי מאוזן (דוגמת מוסדות התכנון) הדן בו ומקבל החלטות בדבר אופי הפיתוח והשימור בו?
הסביבה הימית, היא המקור החשוב ביותר למי שתייה עבור הציבור הישראלי, היא מייצרת חמצן וממתנת את שינויי אקלים. בים התיכון חיים דולפינים, צבי ים, ומאות מיני דגים, אלמוגים ויצורים מרתקים ושבריריים.
אך כיום, במרבית שטח הים שלנו (אותם ״מים כלכליים״), אין אסדרה של פעילות הדיג, אין תכנון כולל לשמורות טבע ימיות, ומעורבות המשרד להגנת הסביבה בפעילויות חיפוש והפקת דלקים פוסיליים, מוגבלת לשאלות מיקרו – וללא מעורבותו (ומעורבות כלל הציבור) בשאלות המאקרו (כמה שדות גז ונפט ראוי לפתח? איזה אזורים יש לייעד לשימור? מה נפקות המשך פיתוח דלקים פוסיליים בעידן של משבר אקלים? ועוד). משאב ציבורי זה לא מנוהל היום, בניגוד לנדרש באמנת הים, אמנת ברצלונה, אמנת המגוון הביולוגי ועוד, ולכן הציבור כולו נפגע.
בהיעדר הסדרה חקיקתית, כלל השחקנים במרחב, פועלים בתנאי אי-ודאות, שאינם בריאים גם בראייה משקית וכלכלית מתקדמת, ובניגוד למצופה ממדינה החברה בארגון OECD.
למשך שנים רבות מדי, המדינה מצויה במצב המתנה משתק, המקשה על קבלת החלטות. כך, גם כשהובאו סוגיות הנוגעות למתח שבין פיתוח לשימור במים הכלכליים בפני בית המשפט, נמנע זה מלפסוק מכיוון שתמונת המצב שהוצגה הייתה ש"אוטוטו" הנושא יוסדר בחקיקה.
ראוי שהממשלה תקדם בדחיפות את חוק האזורים הימיים, ותטמיע בו מנגנונים שיאזנו את הצורך בפיתוח הכלכלי, עם ההכרח בשימור הסביבה הימית. חשוב לעשות זאת תוך הבטחת השקיפות, מעורבות ושיתוף הציבור וקידום תכנון מאוזן תוך הגנה על שטחים כשמורות טבע ימיות.
הטור התפרסם במקור ב״Ynet״
לקריאה נוספת:
הכירו את הים העמוק – באתר ״החצי הכחול״
מה צריך לתקן בחוקים של המים הכלכליים
