את ים המלח מנהל כיום גורם אחד בלבד – משרד האוצר. לכן, אין להתפלא שההתייחסות אליו בהצעת חוק זיכיון ים המלח היא התייחסות כלכלית, משיאה רווחים במובן הכי צר של המילה. עבור מי שרואה בים המלח נופים, טבע, היסטוריה ומורשת, הצעת החוק היא במילה אחת: אכזבה.

מהצעת החוק עולה שמשרד האוצר מתכוון להמשיך לשלוט בים המלח ביד רמה על ידי "ממונה", "מנהלת" ו"חברה ממשלתית" – כולם בשליטתו. כך תובטח הראייה הצרה, שלפיה ים המלח הוא עניין כלכלי בלבד, תוך התעלמות מכך שמדובר באוצר טבע ייחודי, במשאב ציבורי, ובאזור שהוא כולו מורשת והיסטוריה שאין שני להם בעולם.

במקום לקחת בשתי ידיים את ההזדמנות של זיכיון חדש ולקדם חזון כולל של מים זורמים בנהר הירדן אל ים המלח, חופי רחצה נגישים כמו שהיו פעם וכלכלה משגשגת לצד סביבה משוקמת – האוצר בוחר להתמקד בהגדלת ההכנסות לקופה, בהתייעלות במכרז ובגביית המיסים. אמנם אלה מטרות ראויות בפני עצמן, אלא שמבלי לטפל בנזקים שגורמת התעשייה, הרי שהוא גוזר את דינו של ים המלח – לחיסול.

אם החוק יעבור כפי שהוצע – מפלס ים המלח ימשיך לרדת בקצב בלתי ייאמן של מטר ורבע בשנה, השטח שלו יצטמצם בעשרות מטרים נוספים, המפגעים הרבים שמפוזרים בו, כמו חמי עין גדי הנטושים ועשרות הבולענים הפעורים – יישארו ללא טיפול ושיקום, והחופים ימשיכו להיות בלתי נגישים לציבור.

מה חסר בהצעת החוק

למעשה, הדבר הבולט ביותר בהצעת החוק של משרד האוצר הוא מה שאין בה:

ראשית, אין יצירת רשות מתכללת של כלל האינטרסים שיש למדינת ישראל בים המלח. במקום זה מוקמת "מנהלת ים המלח", שבה ישבו תשעה נציגים, מתוכם חמישה הם אנשי משרד האוצר ובכלל זה העומד בראשה, שיהיה מעתה הממונה על ים המלח.

שנית, בהצעת החוק חסרים פרטים קריטיים לעתיד ים המלח. משרד האוצר מעדיף לקבל החלטות מאחורי דלתות סגורות וכך להתחמק מהביקורת הציבורית ומהפיקוח של הכנסת. במקום לקבוע את הדברים החשובים בחוק עצמו, משרד האוצר מסמיך את עצמו לקבוע במכרז את כלל התנאים הסביבתיים, את הפיצויים בגין נזקים, את המשאבים שיוקצו בזיכיון, ועוד.

המזהם ישלם?

בנוסף, אין בהצעת החוק מנגנון פשוט ומתבקש של "המזהם ישלם". אמנם צמד המילים מוזכר בחוק, אבל ללא שום מנגנון ליישום: הצעת החוק לא כוללת הקמת קרן לאומית ייעודית, עצמאית ומתוקצבת או מנגנון עצמאי אחר שאליו יועבר הכסף, כדי שיופנה לשיקום אקולוגי של ים המלח וסביבתו.

הצעת החוק גם בוחרת שלא לחייב את בעל הזיכיון להפקיד ערבויות כספיות ופיצויים משמעותיים למימון השיקום של המפגעים שגרם להם ובכך ממשיך את המצב היום – כיל יוצרת מפגעים, לא משקמת, ואין מי שיאכוף. הזיכיון החדש, אמנם מצומצם מאוד בשטח שלו, ועל כך יש לברך, אבל עדיין אין מנגנון שיבטיח את שיקום המפגעים בשטח המצומצם, כמו גם אלו שכבר נעשו.

עוד אין בחוק – חובה על מפעלי ים המלח להחזיר את המים שהם שואבים מהים – "קוב תמורת קוב", כלומר לקחתם – תחזירו. החוק גם לא מחייב את המפעלים לממן את עלות השבת המים שהם שואבים, בדרכם הטבעית דרך נהר הירדן. אמנם החוק מטיל לראשונה, וטוב שכך, חובה על המפעלים לשלם עבור המים שהם שואבים מהים, אבל התשלום הזה לא ייועד לשיקום, או להשבת המים שאבדו לים.

ובעיקר מה שאין בהצעת החוק – חזון אזורי לטווח הארוך, ותוכנית פעולה ל"יום שאחרי", היום שבו תסתיים הכרייה והמפעלים יצומצמו או ייסגרו בעוד כמה עשורים. לפי משרד האוצר, בתום הזיכיון הבא, נמצא את עצמנו שוב באותה נקודה בדיוק, עם ים המלח הרבה יותר קטן, עם יותר מפגעים סביבו, ומול שוקת שבורה וריקה ממשאבים לשיקום (אבל עם מנגנון כלכלי ומסודר – להעביר את המפעלים לבעל זיכיון נוסף).

הצעת החוק היא הזדמנות שלא תחזור בקרוב לגבש מדיניות חדשה לים המלח, שתהיה טובה לכולם ולא רק למפעלים. על הציבור לדרוש ממשלת ישראל – חזון לשיקום ים המלח ונהר הירדן לטובת כלל האינטרסים והתושבים באזור והחייאת האזור כולו על מנת שיתפקד כעורק חיים של טבע בריא, לצד פעילות כלכלית משגשגת.