חיפוש טיולים ומסלולים
בחר אזור
בחר סוג טיול
חיפוש טיול בטקסט חופשי

יונקים

בני שלמון I מחוז אילת, רשות הטבע והגנים

א. רקע זואוגיאוגרפי
עולם היונקים של ישראל עשיר, משום שהמזרח התיכון (לֶבַנְט) שוכן במסדרון חיוני בין הפאונה של אפריקה וערב לזו של אירו-אסיה מאז תקופת הניאוגן (Tchernov 1988). במהלך תקופות גיאולוגיות שונות הגיעו לישראל מינים טרופיים מאפריקה ומאסיה, מינים פליארקטיים מאירואסיה, מינים אירנו-טורניים ממרכז אסיה, ומינים מדבריים מהסהרה שבצפון אפריקה.

עם השינויים הגיאולוגיים באו והלכו שינויים אקלימיים, ששינו תפוצת מיני יונקים: חלק נעלמו (דוגמת ההיפופוטם, צ'רנוב 1990), חלק נותרו עם אוכלוסיות קטנות ומבודדות (נמנמן סלעים, נברן שלג) ובמקרים אחרים נוצרו מינים אנדמיים (מריון חולות, יערון חרמוני, חולד) או תת-מינים אנדמיים (צבי השיטים) (Tchernov 1992).

הגיוון הגיאוגרפי והאקלימי בישראל מאפשר קיום של מינים עם דרישות אקלימיות שונות, וכך יכלו להתקיים 103 מיני יונקים בשטח שגודלו כ-28,000 קמ"ר; משמעותו של מספר זה מתבהרת בהשוואה לקליפורניה, השוכנת באותו קו רוחב, ששטחה גדול פי 14 (כ-404,000 קמ"ר) ובה מספר דומה (110) של מיני יונקים (Yom-Tov 1988). רוב מיני היונקים בארץ קטנים (עטלפים ומכרסמים) ורק מיעוטם בינוניים וגדולים.

עולם היונקים של ישראל עשיר גם בהשוואה לאירופה, הגדולה בשטחה פי 300 ובה כ-200 מיני יונקים (מנדלסון ויום-טוב 1988; Macdonald & Barrett 1993). טריסטרם (1884) העריך כי 47% מהיונקים בישראל הם פליאוארקטיים, 43% פליאוטרופיים, ו-10% הם אנדמיים. בודנהיימר (1935, 1953) העריך את המרכיב הפליארקטי (הכולל אלמנטים סהרו-סינדיים, אירנו-טורניים וים-תיכוניים) ב-66%, ואת המרכיב הפליאוטרופי ב-12% (Yom-Tov 1988). לפי המידע הנוכחי 70% מהמינים הם ממקור פליארקטי, 19% – פליאוטרופיים, ו-11% – אנדמיים (טבלה 1).

אמנם התגלו בשנים האחרונות כמה מיני יונקים חדשים לישראל ולמדע (שועל צוקים ב-1981; עטלפון אריאל ועטלפון ריפל ב-1988; אשמן קטן ויערון חרמוני ב-1989; עכבר מקדוני ב-1990; נשפון משופם ב-1994; וחדף הרָמון ב-1996), אך למרות זאת לא השתנתה כמעט הערכת מבנה פאונת היונקים בישראל.

עבור מרבית מיני היונקים נמצאת ישראל בגבול-תחום-התפוצה שלהם. המינים הפליארקטיים נחסמים דרומה במדבר; המינים המדבריים והמותאמים לחולות נחסמים צפונה בחבל ים-תיכוני ובהרים; מינים ממרכז אסיה מגיעים לגבולם בחבל הים-תיכוני או בים התיכון. אוכלוסיות בגבול-תפוצה פגיעות יותר מאוכלוסיות במרכז-התפוצה של המין, לכן אין זה מפתיע כי מיני יונקים רבים פגיעים או שרויים בסכנת הכחדה בישראל (טבלה 2).
מינים בסכנת הכחדה
»
קִפּוֹד חוֹלוֹת
» חַדַּף הָרָמוֹן
» יַזְנוּב  גָּדוֹל 
» יַזְנוּב קָטָן
» אַשְׁמָן גָּדוֹל
» אַשְׁמָן קָטָן
» לֵילָן
» פַּרְסַף גָּדוֹל
» פַּרְסַף-הַנֶּגֶב
» פַּרְסַף בָּהִיר
» פַּרְסַף מָצוּי
» פַּרְסַף גַּמָּדִי
» פַּרְסַפּוֹן
» נִשְׁפּוֹן גָּדוֹל
» נִשְׁפּוֹן מָצוּי
» נִשְׁפּוֹן דַּק-אֹזֶן
» נִשְׁפּוֹן פְּגוּם-אֹזֶן
» נִִשְׁפּוֹן  גָּדוֹת
» נִשְׁפּוֹן מְשֻׂפָּם
» אַפְלוּל מָצוּי 
» אַפְלוּל הַנֶּגֶב 
» עֲטַלֵּפוֹן אֵירוֹפִּי
» עֲטַלֵּפוֹן סַאבִי
» עֲטַלֵּפוֹן בּוֹדֶנְהַימֶר 
» עֲטַלֵּפוֹן רִיפֶּל
» אֻדְנָן
» אָזְנָן
» כַּנְפָן
» בְּלוּמַף שָׁחוֹר
» רַמְשָׂן לֵילִי
» סְנָאִי זָהֹב
» נַבְרַן-שֶׁלֶג
» גֶּרְבִּיל חוֹלוֹת 
» גֶּרְבִּיל אַלֶּנְבִּי (גרביל חוף)
» גֶּרְבִּיל דְּרוֹמִי
» מֶרְיוֹן חוֹלוֹת
» יַעֲרוֹן חֶרְמוֹנִי
» נַמְנְמַן-סְלָעִים
» נַמְנְמַן-עֵצִים 
» יַרְבּוֹעַ גָּדוֹל
» יַרְבּוֹעַ מָצוּי
» זְאֵב
» שׁוּעַל-הַנֶּגֶב (שועל חולות)
» שׁוּעַל-צוּקִים
» גִּירִית דְּבַש
» לוּטְרָה
» סַמּוּר
» צָבוֹעַ מְפֻסְפָּס
» חָתוּל חוֹלוֹת
» חֲתוּל בָּר
» חֲתוּל בִּצּוֹת
» קָרָקָל  (חתול המדבר)
» נָמֵר
» יָעֵל
» צְבִי יִשְׂרְאֵלִי  (צבי אֶרֶצְיִשְׂרְאֵלִי) 
» צְבִי הַשִּׁטִּים* (צְבִי הָעֲרָבָה) 
» צְבִי הַנֶּגֶב (צְבִי הַמִּדְבָּר) 

מינים שהושבו לטבע
»
פֶּרֶא
» אַיַּל הַכַּרְמֶל
» יַחְמוּר פַּרְסִי
» רְאֵם לָבָן

מינים שנכחדו במאה ה-20
» פַּרְסַף חִוֵּר
» נַבְרַן מַיִם
» בַּרְדְּלָס
» דֹב  חום
» כֶּלֶב-יָם ים-תִּיכוֹנִי * (כֶּלֶב-יָם נְזִירִי)

רשימת היונקים בישראל

טבלה 1: מיני היונקים של ישראל - מקורם ותחומי תפוצתם

האזור הזואוגיאוגרפי

מספר מינים

דוגמאות

אנדמי לישראל 3 מריון חולות, יערון חרמוני, חדף הרמון
ערבו-נובי (אנדמי לאזור) 8 יעל נובי, גרביל סלעים, עטלפון בודנהיימר
סהרו-ערבי (מדברי) 8 ירבוע מצוי, גרביל חוף, מריון מדבר, פסמון
סהרו-סינדי (מדברי) 6 חתול חולות, צבי נגב, גרביל ערבה, אודנן
סהרו-ערבי + אתיופי (מזרח אפריקה) 2 קפוד מדבר, פרספון
סהרו-ערבי + אתיופי +אוריינטלי (אסיה הטרופית) 1 צבוע
אפרו-טרופי 3 לילן, פרסף נגב, שפן
אפרו-טרופי + מערב אסיה 4 עטלף פירות, אשמן קטן, עטלפון ריפל, ברדלס
אפרו-טרופי + דרום פליארקטי 5 נמיה, גחן, קוצן מצוי, עטלפון לבן-שוליים
אפרו-טרופי + פיארקטי 2 חתול בר, ארנבת
פליאוטרופי (אפריקאי + אוריינטלי) 5 נמר, קרקל, גירית דבש, יזנוב קטן, אשמן גדול
מערב פליארקטי (אירופה + המזרח התיכון) 7 חדף לבן-שיניים, נשפון גדול, נמנמן סלעים
מרכז פליארקטי (דרום אירופה + מערב אסיה) 5 נברן שדות, יערון גדול, חולד, נמנמן עצים
אירנו-טורני (אסייתי) 7 אפלול נגב, סנאי, יחמור, שועל צוקים, פרא
אוריינטלי מערבי 2 דרבן, נסוקיה
פליארקטי 18 קפוד מצוי, פרסף גדול, סמור, יערון צהוב-צוואר
פליארקטי + אתיופי (מזרח אפריקה) 2 אוזנן, בלומף
פליארקטי + אוריינטלי 7 חדף זעיר, אפלול מצוי, תן, לוטרה, חזיר בר
פליארקטי + פליאוטרופי + אוסטרלי 1 כנפן
הולוארקטי 3 זאב, שועל מצוי, דב חום
כלל עולמי 3 חולדה מצויה, חולדת חוף, עכבר מצוי
ים-תיכוני + אטלנטי (צפון-מערב אפריקה) 1 כלב-ים נזירי
סך הכל 103

* (לא נכללו נוטריה וצבי שיטים).

מינים אלה נחלקים לקבוצות הבאות:
1. מינים אנדמיים: בישראל חיים 3 מינים אנדמיים לארץ ו-8 מינים אנדמיים למזרח התיכון (ערבו-נוביים או ערבו-סינאיים), המהווים יחד כ-11% מהמינים.
2. מינים מדבריים (סהרו-ערביים או סהרו-סינדיים), שחלקם חודר גם למזרח אפריקה,
 מהווים 16 מינים, שהם כ-15% מהפאונה.
3. מינים טרופיים: יש בארץ 13 מינים שעיקר תפוצתם באפריקה (אפרו-טרופיים), ונוספים עליהם 2 מינים אוריינטליים ו-5 מינים פליאוטרופיים. בסך הכל 20 מינים, שהם כ-19% מהפאונה.
4. מינים מרכז-אסייתיים (אירנו-טורניים): יש בארץ 12 מינים, שחלקם חדרו גם לאירופה, והם מהוים כ-12% מהפאונה.
5. מינים שעיקר תפוצתם פליארקטית: יש בארץ 36 מינים, שהם כ-35% מהפאונה.
6. מינים שתפוצתם רחבה מאד (עולמית או הולוארקטית): יש בארץ 7 מינים, המהווים כ-7% מהפאונה.
7. מינים ימיים -  כלב-ים נזירי, הנפוץ בחופי הים התיכון והאוקיאנוס האטלנטי (צפון-מערב אפריקה) – כ-1% מהפאונה.

ב. מצב יונקי ישראל

טבלה 2: מצב מיני היונקים בישראל כיום

DD
מידע חסר
LC
לא בסיכון
NT
בסיכון נמוך
VU
עתידו בסכנה
EN
בסכנת הכחדה
EN
בסכנת הכחדה חמורה
RE + Reintrduction
נכחד באזורנו ונמצא בתהליך השבה
RE
נכחד באזורנו
סה"כ
2 30 6 20 25 11+1 4 5 103+1

בתחילת המאה ה-20 חיו בישראל 103 מיני יונקים יבשתיים כולל כלב-הים הנזירי, התלוי בחוף לרבייתו (צבי שיטים שהינו תת מין ולא מין, מבוטא כתוספת 1 למינים בארץ). לעומת זאת לא כלולה במספר זה הנוטריה שהובאה כחיית פרווה לגידול חקלאי בשנות ה-50 של המאה ה-20, ומאז נפוצה בטבע. חמישה מהמינים נכחדו מישראל (RE) במחצית הראשונה של המאה ה-20: פרסף חיוור, נברן המים, ברדלס, דב חום וכלב-ים נזירי. ארבעה מינים נוספים נכחדו מישראל בסוף המאה ה-19 או בתחילת המאה ה-20: פרא, יחמור, ראם לבן ואייל כרמל, וכיום נעשים מאמצים להשבתם לטבע. 12 מינים ותת-מינים אנדמיים, כגון צבי השיטים, שרויים על סף הכחדה מקומית חמורה בישראל (CR). לגבי 2 מינים המידע מועט ומקוטע (DD): גחן ועטלפון אריאל. כלומר, מתוך 103 מינים שהיו בישראל בתחילת המאה ה-20 נכחדו קרוב ל- 9%, וכ-54% מהמינים שרויים בדרגות שונות של סכנת הכחדה (CR, EN, VU).

ג. גורמי הפרעה וסיכון ליונקי ישראל
השפעת האדם על הפאונה בישראל נמשכת אלפי שנים. האוכלוסיה באזור גדלה במהלך 100 השנים האחרונות יותר מפי 13; מ-650,000- לכ-8 מליון נפש (שנתון סטטיסטי לישראל 1999). הכחדת מינים ותת-מינים, או צמצום אוכלוסייתם עד לסכנת הכחדה, נובעת מהסיבות האנתרופוגניות הבאות: הרעלה משימוש נרחב בחומרי הדברה, ציד בלתי מבוקר, הרס ושינוי בתי גידול טבעיים, דחיקה על-ידי מינים מבויתים (כלב, חתול) ומינים זרים, הפרעה על-ידי מטיילים: כניסה למערות, נסיעה ברכבי- שטח שלא בדרכים קיימות, גלישה ממצוקים, השארת פסולת מזון (שלמון 1999, Yom-Tov & Mendelssohn 1988).

גורמים המפריעים ומסכנים את יונקי ישראל:
1 . הקטנת מקום-החיוּת (בית-הגידול) המועדף, שינויו וקטיעתו על-ידי:
 א. דריסה וקיטוע על-ידי כבישים רחבים ומהירים.
 ב. הגדלת שטחי חקלאות, רעיה, ועיור.
 ג. כריית חול.
 ד. נטיעת יערות, שדרות שוברי רוח, לימנים (חורשות קטנות, בעיקר בנגב)  הכוללים עצים ממין אחד או ממינים זרים ופולשים  (שיטה מכחילה).
 ה. תנועת טנקים, במיוחד בשטחי חול, חמדה ולס.
2. שימוש נרחב ברעלים, בעיקר קוטלי חרקים ומכרסמים, אך גם כדי לפגוע בטורפים המזיקים
 למגדלי בקר ועופות; יתכן שזה אחד הגורמים העיקריים להמשך הדעיכה של עטלפי-החרקים.
3. פגיעה במקורות מים טבעיים: זהום ויבוש.
4. ציד .
5. שינוי מאזן טבעי בין מינים שונים:
 א. מזבלות פתוחות; השלכת פגרי עופות ויונקים מגידול חקלאי לשטחים טבעיים.
 ב. חיות בית (כלבים וחתולים) מתפראות ופוגעות במיני בר על-ידי: דחיקה תחרותית, טריפה, העברת מחלות, זהום גנטי (הכלאה עם מין הבר).
6. תיירוּת: ביקורי מטיילים במערות משכן לעטלפים; תנועה ברכבי-שטח בחולות ובשטחי לס;
 הצתת שרֵפות; השארת פסולת מזון בשטחים טבעיים; טיפוס צוקים.

ד. בתי-הגידול של היונקים

טבלה 3: שפע מיני היונקים בבתי-גידול שונים

בית-הגידול/אזור מספר מינים* מינים אנדמיים * מינים בסכנת הכחדה** מינים שנכחדו
הר חרמון 49*** 3 26 דוב חום
חורש ים-תיכוני 44 2 21 פרסף חיוור, אייל הכרמל, יחמור
הבקע באזור ים המלח 40 4 25 --
מים: מעין, נחל וביצה 35 + 1 (נוטריה) 1 20 נברן המים
הבקע באזור אילת 30 2 18 ברדלס, ראם
נחלי שיטים בנגב 25 4 17 ברדלס, ראם, פרא
חולות ולס 25 1 10 חתול החולות?
מצוקים במדבר 22 5 15 --
חוף ים ובו מערות 1 כלב-ים נזירי

* מינים אנדמיים – לישראל ולחבל הערבו-נובי.
** סכנת הכחדה – מינים בקטגוריות VU, EN, CR.
*** נוסף לאלה צפויים בחרמון: גחן Genetta genetta)) חדף אפור (Crocidura pergrisea) וחמוס השלגים (Mustela nivalis), שנמצא בהר הלבנון מצפון לבעל-בק (Harrison & Bates 1991). 

ה. שימור בתי-גידול
בבואנו לתת המלצות לגבי שטחים לשימור יש להתחשב בשני גורמים:
א. שקלול דרגת החשיבות של בית הגידול או האזור ליונקים, על סמך מספר המינים, מספר המינים האנדמיים ומספר המינים בסכנה. דרגת החשיבות של בית הגידול או האזור ליונקים לפי סדר חשיבות יורד היא:
החרמון –> הבקע הסורי אפריקני באזור ים-המלח –> חורש ים-תיכוני –> מקורות מים –> הבקע באזור אילת –> נחלי שיטים בנגב –> מצוקים במדבר –> חולות ולס. בחינת התפוצה והשפע של יונקי ישראל (Yom-Tov, 1988) הראתה שמספר מיני היונקים גדל ממערב למזרח (עושר מינים גדול בעמק הבקע הסורי-אפריקאי), וכמו כן גדל מספר המינים מדרום לצפון.
ב. מספר וגודל השמורות המוכרזות הכוללות בתי גידול מסוימים. שמורות רבות כוללות חלקים מהאזורים הבאים: הבקע באזור ים-המלח, חורש ים-תיכוני, הבקע באזור אילת, נחלי שיטים בנגב, ואזורים מצוקיים במדבר.

בתי גידול חיוניים עבור יונקים:
1. בתי גידול אקווטיים: יש לשמור ולהוסיף מקורות מים נקיים מזיהום (מעיינות, נחלים, בִּצות), המספקים מים כל השנה, שסביבם צומח עשיר הכולל עצים. הסדרת גדות-נחלים צריכה להֵעשות תוך שמירה על צומח גדות טבעי. כתחליף לבִּצות ונחלים שופעי מים יש לטפח ברֵכות דגים עם סבך צומח סביבן, תוך טיפוח קשר עם הדייגים, כדי למנוע פגיעה במינים בסכנת הכחדה כדוגמת הלוטרה וחתול בִּצות.
2. לס וחולות: במישורי הלס-חול בנגב, וכן בחולות מישור החוף, הנגב מערבי והערבה, יש מגוון מינים שמהם אחד אנדמי (מריון חולות), ואחדים בסכנת הכחדה (למשל ירבוע גדול). לכן יש לאתר שטחים מתאימים, ולהכריז לפחות על שמורת טבע גדולה אחת בחולות ואחת בלס-חול.
3. החרמון  (בעיקר החרמון הגבוה - האֵזור הכרקוצי): באזור זה נמצא שפע המינים הגדול ביותר בישראל, שכולל מינים רבים בסכנת הכחדה (שלושה מהם מינים אנדמיים).
4. אזור הבקע הסורי–אפריקני: אזור שעשיר מאד במיני יונקים, מהם אנדמיים רבים, ורבים בסכנת הכחדה. חשוב להכריז שמורות טבע גדולות בשטחים מתאימים בחבל זה, ולקשרם במסדרונות אקולוגיים המאפשרים מעבר ליונקים גדולים. במדבר יש חשיבות רבה למצוקים, למקורות מים ולנחלים עתירי שיטים שבהם מצוי שפע מינים שחלקם מינים אנדמיים.
5. חורש הים-תיכוני: באזור זה שפע מיני יונקים, מהם רבים בסכנת הכחדה. יש להבטיח מסדרונות  אקולוגיים בין השמורות, שיאפשרו מעבר בטוח ליונקים גדולים. בחורש יש חשיבות מיוחדת לשמירת מצוקים, מערות עמוקות ולחות ומקורות מים.

ו. סדרי עדיפות לפעולות נדרשות לשמירת מיני יונקים
1. הכרזת שמורות טבע גדולות ככל האפשר באזורים שהומלצו בסעיף ה'. אם אין אפשרות להכרזת שמורת טבע, יש להגיע להסכמים עם גופים שנמצאים בבעלותם שטחים מתאימים, כדי להגן על מגוון היונקים: למשל שטחי-אש, שדות תעופה או אזורים בשליטת מערכת הבטחון. שטחי חקלאות אורגנית ויערות נטועים יכולים גם הם לסייע. חשוב להגן בחוק על מסדרונות אקולוגיים שיאפשרו מעבר בטוח ליונקים בין השמורות, וכן לבנות מעבירי מים רבים וגדולים בכבישים מהירים, שבשוליהם יש גם מעבר "יבש", למניעת דריסה וקיטוע אוכלוסיות.
2. הפחתת השימוש ברעלים, בעיקר קוטלי חרקים ומכרסמים; מניעת הרעלות המכוונות לפגוע בטורפים המזיקים למגדלי בקר ועופות.
3. הפחתת ציד על-ידי הגברת פיקוח ואכיפה, או שינוי חוקי הציד ותקנותיו.
4. שמירה על מקורות מים טבעיים נקיים ממזהמים, ושיקום מקורות מים שהתייבשו או זוהמו.
5. הסדרת טיולי רגל ורכב ואימוני צבא בשמורות טבע, בשטחים טבעיים ובשטחי אש.
6. הרחקת מיני בעלי-חיים וצמחים הזרים לסביבה הטבעית ומניעת כניסתם לישראל בעזרת אכיפה יעילה.

רשימת מקורות