חיפוש טיולים ומסלולים
בחר אזור
בחר סוג פעילות
חיפוש פעילות בטקסט חופשי

יער נטוע: לא כל מה שחשבתם

29/12/2013

מאת: נעמה טויביס, בת שנת שירות בביס"ש חוף הכרמל

 

האם יש דבר יותר ציוני מלנטוע עץ על אדמת ארץ ישראל? להרגיש לרגע כמו החלוצים שהגיעו הנה להפיח את השממה? כבר בגן הילדים כולנו זימרנו בגאווה בכל יום עצמאות "אני נטעתי עץ בארץ ישראל", ויכול להיות שחלקנו אף יצאנו ונטענו... אך האם באמת יש סיבה לגאווה?

מרגע שהחלה עליית היהודים ארצה בסוף המאה ה19, לא פסקה נטיעת העצים על אדמות הארץ. הסיבות לנטיעה היו שונות מתקופה לתקופה ותאמו את הצרכים של הנוטעים באותה עת. ראשוני העולים נטעו עצי פרי מתוך מחשבה שיתנו פרי למאכל אדם. בתקופה מאוחרת יותר, כשרעיון הקמת המדינה היהודית כבר עמד על הפרק, ניטעו העצים כדי לסמן טריטוריה יהודית - עובדה קיימת וחותכת בשטח שתסייע בקביעת גבולות המדינה היהודית כשתקום. לאחר קום המדינה המשיכה נטיעת העצים כדי למנוע פלישה לאדמות הלאום, לצבוע בירוק את הארץ וכן כדי לספק תעסוקה בעבודת הייעור עבור מובטלים ועולים חדשים. גם בימינו ניתנות אינסוף תשובות לשאלה מדוע אנו צריכים יערות? ואכן, ליערות הנטועים יש יתרונות ברורים שקשה להתעלם מהם – צמצום סחף הקרקע וזיהום מים, יכולת לקלוט אבק ומזהמי אוויר אחרים וכן יכולת לחסום רעש.

 

בתת ספר בשמורת הר עמשא. צילום: אלון רוטשילד

היערות מסייעים למיתון שינויי אקלים בכך שהם קולטים פחמן דו חמצני מהאוויר וכמובן יוצרים אזורים נעימים לפנאי ונופש.

הכל טוב ויפה, אך לפני שנצא לפיקניק ביער הנטוע הקרוב לביתנו חשוב שנעצור ונשאל את עצמנו – מה היה כאן לפני? על חשבון מה או מי ניטעו עצי היער?

למעשה, יערות רבים ניטעים על מישורי לס או אזורי בתה. אלו הם שני בתי גידול המתאפיינים בצמחייה נמוכה – שיחים ובני שיח שבשטחים הקירחים שביניהם צומחת צמחיית עשבוניים.
הבעיה עם שני בתי הגידול הללו היא שלרוב הם נראים כמו שדה בור פתוח, מעוטרים בצמחייה נמוכה שלא מושכת את העין וקל לנו לפטור אותם במשפטים כמו "אין כאן כלום", "זה סתם שדה" וכו'.

תורמוס. צילום: יעל לביא אפרת

למען האמת, שניהם בתי גידול נדירים הנמצאים תחת איום חריף. שניהם נמצאים בתת ייצוג בשמורות הטבע והגנים הלאומיים. בשניהם מתקיים מגוון ביולוגי אופייני ומיוחד הכולל מינים בסכנת הכחדה ומינים אנדמיים. שניהם סובלים מהסברה לקויה ואכיפה לקויה עוד יותר, כך שהציבור אינו יודע כמה הם מיוחדים, כמה הם קסומים.  

היד עוד נטויה
באזור הכרמל, מי שנמצאת תחת איום היא בתת תות אליקים. הבתה נמצאת בדרום מזרח הכרמל, בין הכרמל לרמות מנשה ומתקיים בה בית גידול ייחודי של שיחים ועשבוניים. הבתה משמשת כאזור מחייה לצבאים, ובין כל המינים הייחודיים שנוכל למצוא בה, בולט בצבעו הצהוב לא אחר מאשר תורמוס ההרים.
בתוך תוכנית יער חוף הכרמל (חכ/600), שהיא תוכנית המפרטת שטחים המיועדים לייעור (מתוקף תמ"א 22 – תוכנית מתאר ארצית ליער וייעור בישראל), נכללו גם שטחים השייכים לבתה בתוכנית לנטיעת יער פארק. 800 דונם מהשטח כבר כוסו בעצים נטועים ונראה שהיד עוד נטויה.

 

 

מישור לס פורח ממזרח למיתר. צילום: אלון רוטשילד

בנקודה זו הקורא בוודאי עוצר ושואל את עצמו – מה הבעיה? למה בעצם לעצור את ייעור הבתה? האם היא לא אמצעי לשיקום הבתה ושמירה על החי והצומח שבה? התשובה החד משמעית היא – לא!

 

אנחנו רגילים לחשוב באופן חיובי על עצים, על תכונותיהם הטובות ועל כל מה שאפשר להפיק מהם (מי כאן לא קרא את העץ הנדיב?). אנחנו גם רגילים לנקש עשבים שוטים בגינה ולאחר מכן להתלונן על גב תפוס וכואב. לכן, קשה עלינו התפיסה שלמעשה בבתת תות אליקים מתקיים בית גידול ייחודי המורכב משיחים ועשבוניים, שנמצא בסכנת הכחדה ברגעים אלו ממש תחת איומו של היער הנטוע.
פעולת הייעור אמנם לא משנה את הגדרת השטח כשטח פתוח (כלומר - לא בנו עליו) אבל היא מורידה את האיכות והתפקוד של השטח הטבעי.
בבתה תצורת הצומח היא צמחייה ים תיכונית המאופיינת על ידי צמחים שגובהם אינו עולה על 50 ס"מ ולעיתים פזורים בה מספר עצים בדלילות. אופי הצמחייה בבתה מגדיר אותה כבית גידול דו מימדי, כלומר אין בה אלמנטים גבוהים. בזכות המבנה המיוחד הזה של בית הגידול מתקיימים בו בעלי חיים אופייניים המותאמים לחיים במישורים הפתוחים של הבתה – כמו עופות דוגרי קרקע, צבאים המנצלים את המישורים הפתוחים לתצפית רחבה ועופות דורסים ששיטת הציד שלהם מותאמת לשטחים הפתוחים. כל שינוי באופי הצמחייה יוביל לשינוי באופי המערכת האקולוגית כולה. והוספת עצים למערכת – מהווה שינוי גדול באופי הצמחייה...

המצדדים בייעור אולי יגידו שבדיקות ומחקרים מוכיחים שגם לאחר הייעור השטח משמש כבית גידול משגשג ומגוון, ולמעשה מספר המינים לא השתנה. אין על כך ויכוח, אך שוב עולה כאן שאלה – מהו הרכב המינים? אילו מינים נעלמו בתהליך מהשטח? ואילו נוספו אליו? המחקרים מראים שיש עלייה במספר המינים הזרים על חשבון מספר המינים המקומיים. מינים זרים חודרים אל השטח ואל בית הגידול ומשתמשים בו כדי להרחיב את תפוצתם. במקביל נדחקים מהאזור המינים המקומיים המקיימים את בית הגידול, מכיוון שהתנאים החדשים אינם מתאימים להם יותר.
למעשה הייעור דורש מהמינים המקומיים להתמודד עם בעיות ולחצים שלא היו קיימים לפניו - אזור המחייה שלהם מצטמצם, מינים זרים מהגרים אל בית הגידול שלהם ותופסים את מקומם, נוצר קיטוע בבית הגידול שלהם שבמקרים קיצוניים משאיר שטחים טבעיים קטנים כל כך שאינם מסוגלים להכיל ולקיים את המינים המקומיים. אתגר נוסף העומד בפני המינים המותאמים לבתה הוא שלחץ הטריפה גדל. מדובר בבעלי חיים שמותאמים לשרוד בבית גידול עם מבנה דו מימדי וכאשר נוטעים עצים והופכים את בית הגידול לתלת מימדי הם לא מסוגלים להתמודד עם לחץ הטריפה החדש שנוצר. הוספה של אלמנטים גבוהים כמו עצים מהווה תוספת של עמדות תצפית נוחות לטורפים שונים כמו הבז המצוי.

אירוס שחום בסמוך לטרקטור המבצע עבודות הכשרת שטח לייעור, גבעות גורל, אפריל 2013. צילום: אבנר רינות

בעצם, אנחנו לוקחים בית גידול נדיר, בסכנת הכחדה, המכיל מינים אנדמיים ומינים רבים של בעלי חיים בסכנת הכחדה – ובמקום לשקם אותו, לשמור עליו, להגדיר אותו כשמורת טבע – אנחנו משנים אותו לגמרי!
מבית גידול בעל מבנה דו מימדי אנחנו יוצרים בית גידול תלת מימדי על ידי הוספת אלמנטים גבוהים כמו עצים. אנחנו יוצרים קיטוע בבית הגידול הטבעי וכך מגדילים את השפעתן של הפרעות חיצוניות על השטח הטבעי ומאפשרים חדירה של מינים זרים הדוחקים את המינים המקומיים.

אם כך, אני חושבת ששאלת השאלות היא – מה הזכות בשמה אנחנו, בני האדם, מחליטים איזה בית גידול חשוב יותר ואיזה פחות? מחליטים לאיזה מינים יש זכות קיום והורסים למינים אחרים את בית הגידול הטבעי שלהם?
את התשובה לשאלה אני משאירה לכם הקוראים לענות.