|
פיתוח על מקרקעי הציבור - הרפורמה במקרקעי ישראל
למינהל מקרקעי ישראל, "בנק הקרקעות" של המדינה, יש את הכלים והסמכות לנקוט פעולות קרקעיות אשר יביאו להגנה על שטחים פתוחים ערכיים. בכל הנוגע לפעילות מינהל מקרקעי ישראל כמנהל נכסי המקרקעין של המדינה, בולטת בחסרונה מדיניות ברורה ונחושה אשר תספק הגנה נאותה על השטחים הפתוחים, זאת במטרה להעמידם לטובת כלל הציבור כנכס ציבורי.
השנה קידמה ממשלת ישראל באמצעות מהלך חפוז, שהתקיים הרחק מעיני הציבור, רפורמה מרחיקת לכת בניהול מקרקעי ישראל. רפורמה זו עלולה להפוך על פיה את המדיניות הקרקעית של מדינת ישראל. בנוסף למהלכים ראויים, הנדרשים לפישוט ניהול המקרקעין, כוללת הרפורמה המוצעת הסדרים מרחיקי לכת להפרטת הנכס הציבורי הנדיר והיקר ביותר בישראל - קרקעות המדינה. חלק מן ההסדרים מהווים סכנה של ממש לעתיד המרחב הציבורי בישראל, לגורל השטחים הפתוחים, לאיכות הסביבה והחיים במדינה, כמו גם לקשר הייחודי שבין אזרחי המדינה לארצם.
מהלך הרפורמה במקרקעי ישראל אשר קודם השנה בכנסת במהלך אישורו של חוק ההסדרים במשק לשנים 2009-2010 כורך יחדיו איומים והזדמנויות.
האיומים הם בעיקר ההפרטה והריכוזיות בניהול המקרקעין, תוך שינוי הרכבה של רשות המקרקעין (מועצת מנהל מקרקעי ישראל), כך שמשתתפים בה משרדי הממשלה ללא כל ייצוג לנציגי ציבור.
ההזדמנויות הן עצם ההגדרה בחקיקה של סמכויות רשות המקרקעין כגורם המנהל מקרקעין כמוצר ציבורי, הקמת קרן ציבורית לרכישת שטחים פתוחים הראויים להגנה ממלכתית מפיתוח והגדרה מדוייקת לגבי סוג נכסי מקרקעין אשר אותם ראוי להפריט.
הרפורמה בחוק התכנון והבנייה
העובדה שמדינת ישראל הולכת להיות בשנים הקרובות המדינה המערבית הצפופה בעולם, מחייבת תכנון כולל וראייה ארוכת טווח. במסגרת הרפורמה המתוכננת בתכנון ובבניה, ישנה כוונה להעביר סמכויות נרחבות מהועדות המחוזיות לידי הועדות המקומיות עד כדי ביטולן. פעולה זו עתידה לערער קשות את חוסנה וחוזקה של מערכת התכנון בישראל, וסופה שתפגע אנושות באיכות התכנון, איכות הסביבה והשטחים הפתוחים ובסופו של דבר באיכות חיינו.
לרפורמה בתו"ב, לא נערך כלל שימוע ציבורי. הרפורמה מספקת "פתרונות", עוד קודם שנערך ניתוח מסודר והתקיים דיון מעמיק ביחס לשורשי הבעיה. לפי הפרסומים, הרפורמה המוצעת אינה כוללת ולו מילה על הגברת השקיפות בהליכי התכנון והרחבת שתוף הציבור, שהם אבני היסוד של מערכת תכנון בריאה ואיכותית בכל מדינה מערבית. יתרה מזו - המבנה המסתמן של מערכת התכנון אף יחמיר את המצב, שכן כל קבלת ההחלטות תתנקז לוועדה אחת בלבד הנשלטת על ידי נציגים פוליטיים, ללא נציגים של החברה האזרחית.
הניסיון מלמד כי חלק גדול מן הרעות החולות של מערכת התכנון נובע דווקא מהוועדות המקומיות, שחלקן נגוע בפוליטיזציה, שחיתות וחוסר יכולת לאכוף את חוקי התכנון והבניה, זאת בשל הקשר הבעייתי בין נבחרי הציבור המקומיים לבין ציבור בוחריו. כיוון שהרפורמה מבקשת להגדיל בצורה משמעותית את כוחן של הוועדות המקומיות, תגדל עד מאד הסכנה לשחיתות.
מצב זה מחזק את חשיבותה של ההיררכיה במערכת התכנון, וקיומה של בקרת תכניות על ידי הוועדות המחוזיות, כבלם וכגורם מאזן. אין ספק כי יש מקום לחזק ולשפר את מערכת התכנון, אך המהלך המקודם כעת אינו ראוי ולא אחראי. כפי שהיא מקודמת כיום, הרפורמה בתכנון לא תפתור את הבעיות הקיימות אלא תיצור בעיות חדשות, וביניהן חיזוק האיומים על שטחים פתוחים ברחבי ישראל.
פיתוח באמצעות תכנון המכשיר בדיעבד עבירות מקרקעין, ביוזמת גורמי ממשלה
בנייה בלתי חוקית, המתרחשת בין היתר בשטחים הפתוחים, הפכה זה מכבר ל"מכת מדינה". בשנת 2009 החלה מגמה ברורה של עבריינות בנייה בברכת גורמים ממשלתיים וממלכתיים כמוסדות המיישבים, ובראשם החטיבה להתיישבות בינוי בלתי חוקי מסכל את מטרות התכנון ומאיים על השטח הפתוח. האכיפה על עבירות בנייה כמעט ואינה קיימת, ובוודאי אינה מרתיעה די את מבצעי העבירות, או הופכת את עבירות הבנייה לבלתי משתלמות כלכלית. המצב מקומם במיוחד כאשר גורמים ממשלתיים הם אלה שמקדמים ומאשרים את הבנייה, הנעשית בניגוד לחוקי המדינה.
מנגנוני פיתוח הדוחקים את הציבור מהשתתפות בקבלת ההחלטות התכנוניות
הליכי תכנון בהם אין לציבור ייצוג ראוי בעת קבלת החלטות, הם איום מתמיד על כמות, רציפות ואיכות השטחים הפתוחים בישראל. בישראל ישנה מגמת שקיפות ושיתוף הציבור ההולכת וגוברת בשנים האחרונות במוסדות התכנון, ומצד שני בולטים מנגנונים הפוכים אשר נועדו לצמצם ככל הניתן מעורבות זו. בין מנגנונים אלה ניתן למנות את:
• הוועדה למתקנים בטחוניים (הולמ"ב), אשר הוקמה בשנות ה-60 ובשנים האחרונות אנו עדים לניצול לרעה של סמכויותיה הגורפות.
• ועדת "השניים" של צמד הגופים: משרד התיירות ומינהל מקרקעי ישראל, המאשרת מיזמי תיירות בזבזניים בקרקע שאינם צמודי דופן ליישובים קיימים ועל שטחים פתוחים רגישים. על אף שהיא איננה ועדת תכנון, להחלטותיה בשנים האחרונות ניכרת השפעה גדולה על דמות המרחבים הפתוחים בנגב ובערבה.
• ועדת הפרוגרמות של משרד החקלאות, המאשרת תוספות של קרקעות על חשבון שטחים פתוחים רגישים. על אף שהיא איננה ועדת תכנון, להחלטותיה בשנים האחרונות ניכרת השפעה גדולה על דמות המרחבים הפתוחים בנגב ובערבה.
• במסגרת חוק ההסדרים של שנת 2002 הוקמה הוועדה הארצית לתשתיות לאומיות (הות"ל) לקידום הליכי תכנון מזורזים לתוכניות תשתית לאומית. להבדיל מהול"לים (ועדות לבניה למגורים), ועדה תכנונית זו אושרה בכנסת ישראל כשינוי חקיקה קבוע. בחוק ההסדרים לשנים 2009-2010 הוצע להרחיב סמכויות הות"ל גם לתכניות למגורים, תעסוקה, תיירות, מלונאות ולכרייה וחציבה.
החברה להגנת הטבע התנגדה בכנסת למהלך מאחר ותכניות הנדונות בות"ל אינן כפופות לתכניות המתאר הארציות והמחוזיות. בסופו של דבר הצליחה השנה קואליציית ארגונים אליה היתה שותפה החברה להגנת הטבע לבלום את הרחבת סמכויות הועדה לתכניות למגורים, לתעסוקה, לתיירות ולמלונאות. למרבה הצער, הרחיבה הכנסת את הסמכויות של הועדה לתוכניות כרייה וחציבה. כך, תוכניות למכרות ולמחצבות שנזקם לנוף ולשטחים הפתוחים גדול, יידונו בהליך מזורז מקביל ובמנותק בשתי מערכות תכנון ארציות נפרדות, כשאחת מהן מתאפיינת בריכוזיות ובזירוז הליכים.
זו מציאות שלא תעלה על הדעת, בוודאי לא במדינה כה צפופה ודלת קרקע כמו ישראל. כל אלו יחמירו את הבעיות הקיימות בעבודת הות"ל כבר כעת.
התבדלות חברתית של קבוצות אוכלוסייה בישראל המובילה להקמת ישובים חדשים בלב השטחים הפתוחים
פיתוח ישובים חדשים, הכולל הן בניית בתי מגורים והן תשתיות נלוות נדרשות כגון כבישים, חשמל, ביוב ומים - פוגע בנוף הפתוח, מצמצם את כמות השטחים הפתוחים, קוטע את רצף השטחים הפתוחים ומוביל להרס בתי גידול ולנזק אקולוגי.
בשנה האחרונה אנו עדים לכך שהליך הקמתם של ישובים חדשים בישראל נמשך, בהובלת ממשלת ישראל, ובניגוד למדיניות התכנון הארצית. על פי תוכנית מתאר ארצית לבניה, לפיתוח ולשימור (תמ"א 35) ככלל אין מקום להקמת ישובים חדשים.
לחצים פוליטיים על מקבלי ההחלטות במשרדי הממשלה השונים, ובראשם רשויות התכנון ומינהל מקרקעי ישראל, הביאו השנה לאישורם של עוד ועוד ישובים חדשים. במהלך זה מעדיפים למעשה מקבלי ההחלטות ברשויות התכנון אינטרס פרטי צר של קהילות קטנות המעוניינות להתבדל מרחבית ביישוב חדש, על פני האינטרס הציבורי הרחב של שמירת שטחים פתוחים וחיזוק ישובים קיימים. |
|
