חיפוש טיולים ומסלולים
בחר אזור
בחר סוג טיול
בחר דרגת קושי
חיפוש טיול בטקסט חופשי
פייסבוק
ניוזלטר

תמורות בתפוצה ובשפעה של בעלי חוליות בישראל במשך המאה ה-20

יורם יום-טוב והיינריך מנדלסון I המחלקה לזואולוגיה, אוניברסיטת תל-אביב
(מאמר זה הינו עיבוד מקוצר שנעשה ע"י עורכי הספר, של מאמר אחר (Yom-Tov & Mendelssohn 1988)

מבוא
במהלך המאה ה-20 חלו שינויים רבים במעמד, בתפוצה ובשפעה של בעלי חוליות בשטח הכלול כיום בישראל והרשות הפלשתינאית. שטח זה, שהקפו כ-28,000 קמ"ר, עבר במאה זו תמורות רבות. האוכלוסיה האנושית בו גדלה מכ-650,000 בשנים 1900–1903 (Rupin 1920) לכדי 8 מיליון ב-1998 (Statistical Abstracts of Israel 1999), היינו גידול של פי 13 בצפיפות הממוצעת של האוכלוסיה.

הגדלת האוכלוסיה גרמה לתפיסת שטחים נרחבים לצרכי האדם – לבנייה, סלילת דרכים ועוד, ולשינויים משמעותיים בשטחים נוספים. שינויים רבים חלו גם בשיטות העיבוד החקלאי. אמנם השטח המעובד (לא כולל נטיעות אורנים) גדל רק בכ-25% (מכ-4,000 ל-5,000 קמ"ר, אביצור 1977), אך השטח המושקה גדל בערך פי 135, מ-15 קמ"ר בתחילת המאה ה-20 (אביצור 1977) ל-2,000 קמ"ר. לשינויים אלה ואחרים היתה השפעה ניכרת, ובמקרים רבים קטלנית, על עולם החי בישראל.
 
השפעות פעילות אדם על עולם החי

1. ציד
עד מלחמת העולם הראשונה, כאשר השטח הנדון היה חלק מהאימפריה העות'מנית, לא היו כל מגבלות חוקיות על ציד. ב-1924 חוקק הממשל המנדטורי הבריטי את הפקודה "שימור חיות הציד", אך זו לא נאכפה למעשה כלל.

מינים אחדים של חולייתנים נעלמו מישראל כתוצאה מציד, בעיקר בתחילת המאה ה-20. ההכנסה המסיבית של כלי נשק למזרח התיכון בסוף המאה ה-19, יחד עם מסורת הציד (שהיתה מושרשת היטב באוכלוסיה הערבית המקומית), וירי על-ידי מבקרים מארצות אירופה (גרמנים, בריטים ואחרים) – גרמה להעלמות מיני חולייתנים. אלה ברובם יונקים, אך גם עוף אחד וזוחל אחד: ארבעה מיני מפריסי פרסה (אייל הכרמל, יחמור, ראם לבן, פרא), שלושה טורפים (דב חום סורי, ברדלס, ותת-המין הצפוני של הנמר), העוף - יען, והזוחל - תנין היאור. ארבעה מהמינים הללו (יחמור, אייל הכרמל, פרא  וראם) הושבו מחדש לטבע בישראל על-ידי רשות שמורות הטבע והגנים בשנות ה-80 וה-90. צייד היה גם הסיבה העיקרית להכחדה כמעט מוחלטת של צב-הים הירוק וצב-הים החום, שהטילו בעבר בחופים החוליים של הים התיכון. בתקופות מאוחרות יותר החל ציד בלתי חוקי על-ידי חיילים ואזרחים, מעל גבי רכבי 4*4 ובעזרת נשק אוטומטי, אשר החמיר את המצב ותרם לירידה דרסטית באוכלוסיות מיני יונקים, למשל הצבי הישראלי וצבי המדבר.

אוכלוסיות של חיות בר רבות התאוששו, בין היתר הודות לחוק "הגנת חיות הבר" מ-1955. לפי חוק זה מוגנים כל יונקי הבר ועופות הבר בישראל, מלבד מספר מיני מזיקים (חולדה מצויה, חולדת חוף, עכבר מצוי, חולד, מריון מצוי, נברן שדות, נוטרייה, עטלף פירות, בולבול, עפרוני מצויץ, זרעית שדה,  ודרור בית) ומלבד מינים שהוכרזו כחיות ציד, שמותר לפגוע בהם במהלך עונת ציד מוגדרת ע"י רשות הטבע והגנים. בשנת 1990 נחקק מחדש "חוק הגנת חיות הבר" ונכללו במסגרתו גם כל מיני הזוחלים ומיני הדו-חיים.

לאחרונה נוצר איום חדש על חיות בר בישראל מצד עובדים תאילנדים. מאז שנות ה-90 המוקדמות מובאים עובדים אלה לישראל לעבודה במגזר החקלאי. בשנת 2000 נאמד מספרם בכ-20,000. הם מועסקים בכל חלקי הארץ בישובים חקלאיים ובחוות פרטיות. עובדים חרוצים אלה מביאים עימם הרגלי ציד בלתי מוכרים בארץ, כגון לולאות ומגוון מלכודות אחרות, הנפרשות על האדמה או נתלות על גדרות, ולוכדות בעלי-חיים המנסים לעבור בחורים בגדר או מתחתיה. המלכודות לוכדות ביעילות מגוון בעלי-חיים, כולל צבאים, זאבים, גיריות, תנים, דרבנים וחזירי בר. סקר שנערך לאחרונה (יום-טוב 2000) מצביע על כך שהשפעה זו חמורה ביותר. העובדים התאילנדים מיומנים גם בשימוש במקלעות (רוגטקות) לציד צפורים קטנות ובינוניות; הם חופרים מחילות של מכרסמים; ובערבה הם צדים גם זוחלים כמו חרדון הצב . נראה שהיום מהווה ציד בלתי חוקי זה את אחד האיומים החמוּרים ביותר על חיות הבר בישראל.

2. הרס בתי-גידול
רבים מבתי-הגידול של חיות בר בישראל, ואולי אף רובם, נפגעו במידה זו או אחרת, או נהרסו כליל, כתוצאה מפיתוח עירוני, תעשייתי וחקלאי, ועל-ידי ייעור צפוף באורנים ואקליפטוסים. להלן תאור מפורט של השינויים בבתי-הגידול הפגועים ביותר.

2.1 חולות
בתחילת המאה ה-20 היו חולות מישור החוף כמעט בלתי מיושבים, ונחשבו לחסרי ערך. המצב היום שונה, ורוב אוכלוסיית ישראל מתגוררת במישור החוף. ישובים עירוניים רבים נבנו באותה רצועה חולית "חסרת ערך", כך ששטחי החולות צומצמו בצורה ניכרת. בנוסף בוצעה פעילות רבה של כריית חול לבנייה ושיטחי חולות רבים הוסבו לשטחי חקלאות.

החולות במישור החוף הדרומי ובנגב המערבי מהווים בית-גידול ייחודי בישראל,  כיוון שהם השלוחה המזרחית ביותר של חולות הסהרה מבחינת החי והצומח שבהם. גרגרי החול הגדולים יחסית בדיונות אלה מהווים את הגורם העיקרי לכושר החזקת מים נמוך בשכבות החול העליונות, ומאפשרים לדיונות אלה לשמש כמסדרון מעבר למיני בע"ח סהריים רבים לאזור הים תיכוני הממוזג בישראל. מקרב החולייתנים מרבית המינים הסהריים הינם זוחלים כדוגמת: צב-יבשה מדברי; נחשים (עכן קטן, נחש כיפה ונחש חולות); חומטיים (חומט רפואי, נחושית חולות); שממיתיים (ישימונית מצוייה וישימונית רביבים); לטאיים (שנונית חולות, חרדון חולות וכוח, Werner 1987). כמו כן מספר מיני יונקים שמקורם באזור הסהרי מצויים בדיונות אלה, כאשר מרביתם מקרב המכרסמים (גרביל דרומי, גרביל חולות, גרביל אלנבי, ירבוע מצוי - תת-מין המצוי בחולות, מריון חולות, Werner 1988, Yom-Tov 1988).

הרס דיונות החול במישור החוף, בעיקר בצפון ומרכז ישראל, גרם להקטנת התפוצה והשרידה של מרבית מיני בעלי חיים אלה. בנוסף לכך, טריפה ע"י חתולי בית וכלבים שהתפראו, היא בעלת השפעה רבה על מיני המכרסמים, אך גם על חלק ממיני הזוחלים. תהליך התייצבות הדיונות ובידוד אזורי החולות שנותרו במרכז וצפון ישראל מאפשרת חדירת מינים מתחרים מאזורים שכנים בעלי קרקעות כבדות, כמו שנונית השפלה, מריון מצוי וקיפוד מצוי המתבססים באזורי חולות שהתייצבו ומחליפים שם את שנונית החולות, מריון חולות וקיפוד חולות.

הגורם העיקרי שמסכן את פאונת בעלי החיים בחולות אלה הוא הרס מוחלט של בתי הגידול כחלק מפעילות פיתוח נרחבת. פעילויות אלה הכוללות התיישבות בשטחי חולות, גורמות לצד הרס בתי גידול לחדירת מינים מלווי מקומות ישוב למרבית שטחי חולות החוף הנותרים, שכיום מאוכלסים ע"י חולדה מצויה ועכבר בית המחליפים את מיני המכרסמים האנדמיים. תופעה זו בולטת בחריפותה בסמוך ליישובים עירוניים כדוגמת: חולון, קיסריה ואשדוד.

חולות הערבה מכסים שטח קטן בהרבה מאלה של מישור החוף, אך הם מבוקשים מאד על-ידי חקלאים בעקבות מליחותם הנמוכה יחסית לקרקעות מדבריות אחרות. כתוצאה מכך מעובדים היום כמעט כל החולות הללו. בעבר אוכלסו חולות אלה על ידי בעלי-חיים חובבי חולות. אמנם אחדים מהם נמצאים גם במישור החוף, אך עבור מינים אחדים הערבה היא בית-גידולם היחיד בארץ כדוגמת הזוחלים: עכן גדול וישימונית תמנע (Werner 1987), והמכרסמים: גרביל ערבה. במינים אלה ואחרים קיימת ירידה חדה בגודל אוכלוסיותיהם באזורי חולות הערבה ובחולות בואדיות הגדולים בדרום הנגב.
חולות פנים הנגב נפגעו פחות מכל אזורי החול האחרים. רק כ-60 קמ”ר (כ-30%) מהם מנוצלים לתעשיה ועל-ידי הכור בדימונה. רוב שטח הכור מגודר, כך שבית-הגידול הטבעי מוגן מרעיה, ולעת עתה נראה שהצומח והחי שם נשמרים.

2.2. נופי מים
ישראל ממוקמת בשולי חגורת המדבריות הפאליארקטית, וכחצי משטח הארץ הוא מדברי או מדברי למחצה. מים מהווים בה משאב נדיר ויקר. כל שנה יורדים בממוצע 10 מיליארד מ"ק גשם על כל שטח הארץ. מתוכם אפשר לנצל כ-1.8 מיליארד מ"ק על ידי שימוש במי מעיינות, הטיית תוואי נהרות ונחלים, חפירת בארות ועוד (Prushinski 1964). למעשה, במשך שלושת העשורים האחרונים של המאה ה-20 נוצלו כ-2 מיליארד מ"ק לשנה, עובדה שפגעה במאגרי מי התהום. החיפוש המתמשך והמתגבר אחרי מקורות מים נוספים פגע בכל מאגרי המים הקיימים. גם איכות המים בישראל יורדת, כתוצאה משאיבת יתר, הורדת מפלס מי התהום וזיהום כימי ואורגני.

בישראל של תחילת המאה ה-20 היו קיימים הסוגים הבאים של בתי-גידול של מים מתוקים: בִּצות (כולל אגם החולה והבִּצה הסמוכה לו), הכנרת, נחלים, מעיינות ובריכות עונתיות (בעיקר של גשמי חורף).

2.2.1. בִּצות
מספר בִּצות היו קיימות בישראל של תחילת המאה ה-20. הגדולה בהן היתה ביצת החולה, שכללה שטח ביצתי של 40 קמ"ר סביב אגם החולה (שהשתרע על 13 קמ"ר). בִּצה זו שימשה בית-גידול לח חשוב ביותר, עשיר בחי ובצומח, כולל מפגש נדיר בין עולמות פאליארקטיים וטרופיים. למרבה הצער יובשה בִּצה זו ב-1957, ונותרה ממנה רק שמורת טבע קטנה (כ-3 קמ"ר). חלק ממיני הצמחים ובעלי-החיים המקוריים, חלקם אנדמיים, נעלמו מהחולה ובמקומן התפתח בית-גידול אחר, רובו חקלאי. אחד מהמינים המעניינים ביותר שנעלמו הוא נברן המים, שאזור זה היווה את גבול תפוצתו הדרומי. מספר עופות שקיננו בזמנו בחולה אינם עושים זאת עוד (וגם לא במקומות אחרים בארץ) כמו למשל: אנפה אפורה, טבלן מצויץ, ברודית גמדית,  שחפית שחורה.

בִּצות קטנות יותר (בשטח של פחות מ-2 קמ"ר) היו בעבר במישור החוף. הבולטות בהן היו ברכת רמאדאן ליד הרצליה, בִּצות כבארה ליד מעגן מיכאל ובִּצה קטנה בעמק זבולון. בִּצות אלה יובשו מזמן, וחלק ניכר מהחי הקשור בהם נעלם.

2.2.2. נחלים
הנהרות, הנחלים והואדיות באזור הממוזג בישראל, העשיר יחסית במים, זורמים מערבה לים התיכון או מזרחה למערכת הירדן. הנחלים המערביים הם לרוב ארוכים יותר, ויוצרים בית-גידול גדול יותר מאשר הנחלים שממזרח לפרשת המים. אחד-עשר מן הנחלים הזורמים מערבה ושבעה מן הזורמים מזרחה הוליכו מים בכל ימות השנה, לפחות לאורך חלק מאפיקם, ונוסף לכך נהר הירדן, הזורם לים המלח. רוב המים מנוצלים היום, וברוב הנחלים המים שנותרו מזוהמים. בשנות בצורת נלקחים המים לשימוש בקצב גבוה מהרגיל, דבר המביא לחיסול זמני של אספקת המים המתוקים לחלק מהנחלים. כתוצאה מכך, נעלמו מרבית מיני הדגים מהנחלים הזורמים מערבה. פרטים צעירים של מינים ימיים מסוימים (קיפון בורי, קיפון טֻבָּר וצלופח אירופי) נהגו לבלות את צעירותם בנחלים אלה (הם מתרבים בים), אך כיום נעלמו מרובם. אחד המינים, לבנוּן הירקון, אנדמי לחלק מהנחלים הזורמים מערבה, ונמצא כיום בסכנת הכחדה חמורה (Goren 1983, Goren and Ortal 1999). הצב הרך, שחי בעבר ברבים מהנחלים הזורמים מערבה וקינן בחופיהם, נעלם כיום מרובם. אוכלוסיה שרידית אחת מתרבה לאורך נחל אלכסנדר, אך רבות מהביצים המוטלות אינן בוקעות כשחלק מהצעירים סובלים מפגמים שונים, כנראה כתוצאה מהשפעת רעילות ומוטגניות של המזהמים הרבים. הלוטרה (Lutra lutra), שאיכלסה פעם את כל נחלי החוף, נראית כיום לעיתים רחוקות בלבד. העלמות עגולשון שחור-גחון, מין דו-חי אנדמי, מבית-גידולו בחופו המזרחי של אגם החולה, נגרמה ככל הנראה על-ידי שינוי בבית-הגידול כתוצאה מייבוש אגם החולה.

 2.2.3. בריכות חורף עונתיות
בעבר היו קיימות מאות רבות של בריכות-חורף עונתיות באזור הממוזג בישראל. בריכות אלה נעו בגודלן, בהתאם לטופוגרפיה ולכמות הגשם, ממספר מטרים רבועים ועד לקמ"ר אחד. רבות מבריכות אלה הן מעשה ידי אדם, בעבר הקרוב או הרחוק, והן נבנו כמאגר על-ידי הרמת סכר לרוחב ואדי, או נחצבו בסלע לרגלי מדרון מאסף. במקרים מסוימים היו הבריכות מקור המים היחידי לכפרים. בריכות אלה היוו בית גידול חיוני למגוון עשיר של מיני חסרי חוליות ומינים אחדים של דו-חיים.
מספר בריכות החורף בישראל פחת בצורה חדה במשך החצי השני של המאה ה-20. ריסוס בקוטלי עשבים על שאריות שלוליות בצידי דרכים ופסי רכבת, וריסוס של קוטלי חרקים בבריכות סמוכות למקומות ישוב, הרסו בית-גידול זה, והפכו את מקווי המים למקומות רביה לזני יתושים עמידים לקוטלי חרקים. תוצאה אחת של פעולות אלה היא שמיני דו-חיים שהיו נפוצים בעבר, הפכו כיום לקבוצה בסכנת הכחדה (Degani and Mendelssohn 1984). רשות הטבע והגנים הקימה בשנים האחרונות מספר קטן של בריכות חורף עונתיות חדשות ושיקמה בריכות ישנות במקומות אחדים בארץ.

2.2.4. בריכות דגים ומאגרי מים אחרים
משנות ה-30 של המאה ה-20 התחילו לגדל דגים בבריכות בישראל, ולאחר קום המדינה הלך גידול הדגים והתפתח. בריכות דגים יכולות להוות בית-גידול חלופי עבור חלק מהמינים שבית-גידולם הטבעי נעלם. ב-1998 השתרעו בריכות הדגים בישראל על פני כ-32 קמ"ר (Statistical Abstracts of Israel 1999), רובן בצפון הארץ ובמישור החוף. הן מוקפות סוללות ברוחב 3–4 מ' ובראשן דרכי עפר. סביב רוב הבריכות צומחות חישות קנים וצומח מים אחר, היוצר לעיתים סבך צפוף. מלבד בריכות הדגים היו בישראל ב-1984 כ-260 מאגרי מים (נציבות המים בישראל  1982; ד. רוזנצוויג בע"פ), שמטרתם לאגור מי שטפונות, שפכים ומי מעיינות לשימוש בהשקיה בקיץ. שני סוגי מקווי-המים יוצרים בית-גידול מועדף למספר מיני בעלי-חיים כדוגמת: אנפת לילה, לבנית קטנה, אנפית סוף, ומגלן חום המקנן בקרבת אזורים אלה. כמו כן, הקמת בריכות דגים אפשרה התפשטותם של מינים כמו פַּרְפּוּר עָקֹד מבקע הירדן לאזורי בריכות דגים במישור החוף. זמינות הדגים בבריכות השפיעה לא רק על העופות הדוגרים, אלא גם על עופות נודדים הניזונים מדגים.

בשנות ה-80 נמצא שכ-70,000 שקנאים עצרו בישראל למשך יום או יומיים בזמן נדידתם ממזרח אירופה לאפריקה (Leshem and Yom-Tov, 1996). במשך שנות ה-90 החלו כמה אלפי שקנאים לשהות פרקי זמן ארוכים יותר, וכמה מאות אף חרפו בישראל, וגרמו נזקים משמעותיים למגדלי הדגים. בנוסף החלו מינים כמו קורמורן גדול לחרוף בישראל. גידול באוכלוסיותיהם באירופה הביא לגידול האוכלוסיות החורפות בישראל עד לכ-15,000 קורמורנים שמוצאים את מזונם בבריכות הדגים, בים התיכון ובכינרת. הקונפליקט בין החקלאים לעופות הניזונים בבריכות הדגים לא נפתר עדיין וקיימים עדיין מקרים של פגיעה ישירה בעופות אלה ובמושבות הקינון של מינים כמו קורמורן גמד.

בחלק מבריכות הדגים נוהגים החקלאים לפרוש רשתות מעל לבריכות הדגים בכדי למנוע ציד דגים על ידי עופות מים. חלק מרשתות אלה כמעט ואינם נראים על ידי העופות. עשרות רבות של  עופות שמצליחים להיכנס  מבעד לפתחים נותרים כלואים עד מוות מתחת לרשת, או נתפסים בה ללא יכולת להיחלץ ממנה ונותרים תלויים למוות מעל הבריכות.  כיום לא מבוצעת עדיין כל פעילות אכיפה לעצירת תופעה זו.

שני מיני יונקים הושפעו גם כן מחפירתם של בריכות דגים. האחד הינו הנוטרייה שהובאה לארץ בשנות ה-50 לגידול פרווה, וברחה מחוות גידול בצפון הארץ לבתי גידול לחים בעמק החולה ובעמק בית שאן. פרטים נוספים שוחררו לאחר שהוכח שגידול זה אינו משתלם. כיום מין זה מצוי בכל בתי הגידול הלחים בצפון ומרכז ישראל עד לרצועת עזה בדרום. המין השני הינו חתול הבִּצות שבריכות הדגים מהוות עבורו תחליף לבתי גידול לחים שזוהמו ויובשו, ואיפשרו התאוששותו לאחר שסבל מהרעלות (כנגד תנים ושועלים; ראה "הרעלות").

3. חוף הים
חוף הים התיכון של ישראל משתרע לאורך 190 ק"מ. רובו חולי, ומהווה בית-גידול מתאים לקינון שני מיני חופמאים (חופמי אלכסנדרי וחופמי גדות) ולהטלה של צב-הים הירוק וצב-הים החום. פעילות נופש מוגברת לאורך החוף, בעיקר באביב ובקיץ, שהיא תקופת הרביה, פוגעת בפעילות רביה. למרות שציד היווה את הגורם העיקרי להפחתה במספר צבי-ים המטילים בחופי ישראל (ראה: "ציד"), תרמו משמעותית להרס שטחי ההטלה גם כריית חול לבניה ופיתוח החוף. בשנות ה-90 של המאה ה-20 נמצאו כל שנה לאורך חופי ישראל רק כמה עשרות קיני הטלה של צבי-ים במקום מאות רבות שהיו עד אמצע המאה.

4. ייעור, נטיעות וגינון
עד תחילת המאה ה-20 נעלמו רוב שטחי החורש הטבעי בארץ כתוצאה מרעיית יתר של עזים וכריתה לבעירה, לבנין, לנגרות ולתעשיית פחמים. הפגיעה הקשה האחרונה התרחשה בזמן מלחמת העולם הראשונה, כאשר השמיד הצבא התורכי את יער-הפארק של השרון ואחרים, בעיקר לצרכי בניית מסילות ברזל והסקת הקטרים. לעומת זאת, עסקו מאז 1920 מחלקת הייעור של ממשלת המנדט הבריטי והקרן הקיימת לישראל בשיקום ושמירה על היער הטבעי ובנטיעה מחדש. מרבית היערות ניטעו באזורים הלחים במרכז וצפון ישראל. הרכב היערות הנטועים כולל כ-63% יערות אורן, כ-10% יערות אקליפטוס וכ-27% יערות ממינים שונים (Orni 1978). מרבית שיטחי הנטיעה כללו בעבר פעילות מקדימה של חריש עמוק וריסוס בהרביצידים שגרמו לפגיעה קשה בצומח המקומי וכנראה גם לעולם החי באזור המטופל.

בעוד שהתאוששות החורש איפשרה השתקמותם של מספר מיני בעלי חיים (כמו שחרור, סבכי שחור-ראש, ונץ מצוי), יערות המחטניים מהווים מערכת אקולוגית ענייה בעלת יכולת תמיכה ירודה בעולם החי. יערות אלה שהחליפו את השטחים הפתוחים הטבעיים, מהווים בתי גידול דלים שבהם קיימת פאונה דלה, לצד האזורים הטבעיים בהם קיים עושר במגוון המינים. ליערות אלה תרומה רבה להקטנת מספר מיני העופות, היונקים, הזוחלים והדו-חיים, ולידם ניכרת הפחתה גם במיני חסרי החוליות בשטח.

בנוסף לנטיעות לצורכי ייעור, גדלו מאוד שיטחי מטעי הפירות במהלך המאה ה-20 על חשבון שטחים פתוחים המתאימים יותר לחיות בר.
במיוחד ניתן לציין את הפגיעה במיני עופות דורסים כמו הנשר, עקב עיטי, בז צוקים ורחם (סלע 1977). היותם של כ-17% משטחי מרכז וצפון ישראל מכוסים ביערות, רובם יערות אורן ואקליפטוס נטע אדם, מהווה גורם עיקרי המשפיע על ההרכב והשפע של מיני בעלי החיים באזור הים-תיכוני של ישראל.

5. טיפול וטרינרי
בתחילת המאה ה-20 לא היה נפוץ בארץ טיפול וטרינרי, ושיטות גידול המקנה סיפקו שפע פגרים עבור נשרים, עופות דורסים, ואוכלי-נבלות אחרים כמו: תנים, צבועים וזאבים. שלושה גורמים עיקריים תרמו למצב זה: מוות ממחלות מדבקות, פסולת מבתי מטבחיים והפלות. דֶּבֶר בקר שבעבר היה מחלה נפוצה, אינו קיים עוד, וגם היקף מחלות אחרות ירד (Shimshony 1983). לכן פחתו מאז פגרי בעלי חיים בשטחי מרעה, שהיו פעם זמינים לאוכלי-נבלות. מאידך, לצד יישובים רבים המגדלים עופות קיימות מזבלות פגרים, ואילו במשקים המגדלים בקר למרעה יש פחת של פרטים שמתים, הפלות, וולדות מתים. בפועל, מרבית החקלאים לא מוציאים מהשטח פגרים של בקר. פרטים מתים אלה מהווים מקור מזון משמעותי ביותר וייתכן שיש לו השפעה ניכרת על גידול באוכלוסיות הזאבים, התנים והשועלים. תקנות וטרינריות אינן מאפשרות כיום זריקת שאריות בתי מטבחיים במזבלות, כפי שהיה נהוג בעבר. פסולת זו, שהוערכה בכדי 30%–40% ממשקל החיה השלמה, היוותה מקור מזון משמעותי עבור דורסים וטורפים.

בעוד יונקים אוכלי-נבלות יכולים למצוא מזון חלופי במזבלות, הרי רוב העופות מקבוצה זו מתמחים מדי במזונם ואינם יכולים לנצל תחליף זה. כך למשל נשרים תלויים לגמרי בפגרים. על מנת לתמוך באוכלוסיות הנשרים המצטמצמות הקימה רשות הטבע והגנים 6 תחנות האכלה, שיש בהן אספקה סדירה של פגרים. כמו כן קבעה הרשות שבעה אזורים בנגב ובמדבר יהודה שבהם קיימת אספקה של פגרים באופן מסודר (אוהד הצופה, בע"פ). במקרים מסוימים נמצא שההצלחה הרבייתית של מושבות נשרים השתפרה כאשר סופק מזון בקביעות, והתדרדרה כאשר האספקה היתה בלתי סדירה (נדב לוי, בע"פ).

6. הרעלה
בישראל רשומות יותר מ-700 תרכובות כימיות המותרות לשימוש חקלאי. תרכובות אלה כוללות חומרי הדברה כגון קוטלי חרקים, קוטלי אקריות, קוטלי נמטודות, קוטלי פטריות, קוטלי עשבים, קוטלי חידקים, קוטלי רכיכות, קוטלי מכרסמים, מושכי חרקים, דוחי צפורים ויונקים, חומרי עישון, מווסתי גידול צמחים, גורמי שלכת ועוד. להלן סיכומי השפעת הרעלות על קבוצות בע"ח שונות:

6.1. דורסים
השפעתם של שרידי חומרי הדברה על חיות בר החלה זמן קצר לאחר ש-DDT נכנס לשימוש בסוף מלחמת העולם השניה. ההשפעה הדרמטית ביותר בארץ נראתה בשנות החמישים, כאשר גרעיני חיטה מצופים בגפרת תליום נכנסו לשימוש נרחב נגד מכרסמים (בעיקר נברן השדה, אך גם מריון מצוי, ועכבר מצוי). בדיעבד מסתבר כי השימוש בגפרת התליום היה מיותר. עיקר הנזק שנגרם על-ידי המכרסמים הללו התרחש לפני 1950, כאשר רוב האזורים נחרשו בחריש שטחי, שלא פגע במחילות המכרסמים. עם השינוי בשיטות העיבוד והכנסת החריש העמוק, נהרסו מחילות המכרסמים, ואלה נחשפו לטריפה ולפגעי האקלים, כך שנזקם הפך לזניח. התוצאה משימוש בגפרת התליום היתה פגיעה כמעט בכל 39 מיני הדורסים שהיו קיימים בישראל לפני השימוש בחומרי הדברה, פרט לשניים (Mendelssohn 1962, 1972b, Mendelssohn and Paz 1977, Mendelssohn et al. 1979, and Mendelssohn and Leshem 1983). החיוויאי והרחם לא נפגעו, כנראה מכיוון שהם נעדרים מהארץ בחורף, עונת הפיזור העיקרית של הגרעינים המורעלים. בנוסף, החיוויאי ניזון בעיקר מזוחלים שכמעט ולא נפגעו מהרעלות בתליום סולפט. היום, לאחר שנאסר השימוש ב-DDT, וכן בפחמנים כלוריים אחרים ובגפרת התליום, התאושש חלק ממיני הדורסים, לדוגמה  הבז המצוי הוא דורס שהתאושש בצורה טובה, אולם ברוב המינים מהוות עדיין האוכלוסיות הנוכחיות של דורסים מקננים רק חלק קטן מגודלן המקורי.

להעלמותם של דורסים רבים היתה השפעה משנית על עולם החי. יתכן שאפשר לייחס חלקית את הגדלת מספריהם של השחרור, הבולבול, הצוצלת, הנקר הסורי והעורבני – לצמצום במספרי טורפיהם (בעיקר נץ מצוי, Mendelssohn 1975b).

6.2. צפורים אוכלות חרקים
הרעלה משנית על-ידי קוטלי חרקים פגעה גם בציפורים אוכלות חרקים, בעיקר מינים החיים בקרבת שדות, ישובי אדם ומקבצי שיחים, אשר אוכלוסיותיהם הצטמצמו במידה ניכרת. גודל אוכלוסייתן של סנונית רפתות, סנונית מערות, סבכי קוצים, חמרייה, חנקן נובי, חטפית אפורה, כחל, שרקרק מצוי ותחמס מצרי, נמצאות עקב כך בירידה. לרוב, ירידה זו אינה נגרמת מגורם השפעה אחד, אלא משילוב של מספר גורמים שחלקם אולי לא מוכרים דיים. במקרים רבים, עלייה בגודל אוכלוסיות מינים מסוימים שעמידים לפסטיצידים (כמו אנפית בקר), התרחשה הודות לקרבת בית הגידול ליישובי אדם המבטיחים אספקת מזון קבועה, לצד ירידה בתחרות עם מינים הרגישים לרעלים אלה והקטנת איומי הטריפה.

אחת הדוגמאות לכך היא המין שחרור, שהיה מצוי בחורשים בגליל ובכרמל. במהלך שנות ה-50 נפגעו אוכלוסיות הנץ המצוי (שהוא האויב הטבעי של השחרור) מהרעלות משניות, ובמקביל התרבו מקורות המזון שלו בגינות נוי ובאזורי יישוב. עמידותו היחסית של השחרור לפסטיצידים שונים איפשרה לגידול של אוכלוסייתו באופן לא טבעי. במצב זה התרבו מאוד השחרורים והגיעו גם לאזורי המדבר.

6.3. עטלפים
קבוצת היונקים שנפגעה ביותר מחומרי הדברה היא עטלפי-החרקים (Microchiroptera). בישראל ידועים 32 מיני עטלפי-חרקים, ומערות רבות היו מאוכלסות בעבר באלפי עטלפים. מאז שנות החמישים חלה ירידה חדה במספר המערות המאוכלסות עטלפים, וגם במספר הפרטים למערה. רוב המינים הפכו נדירים, בעיקר באזור הים-תיכוני. ירידה זו מיוחסת לשני גורמים עיקריים: האחד הוא איוד המערות באתילן די-ברומיד ומאוחר יותר בלינדן (Gammexan) על-ידי המחלקה להגנת הצומח של משרד החקלאות (מנדלסון 1974 א'). איודים אלה נועדו להשמיד עטלפי פירות, שנחשבו למזיקים לפירות מסוימים. אלה שוכנים לעיתים קרובות באותן מערות יחד עם עטלפי-חרקים. מאוחר יותר נמצא שהנזק הנגרם על-ידי עטלפי פירות הוא זניח, והוצג בצורה מופרזת על-ידי פקחי מזיקים מסוימים. ועוד, למרות שאלפי עטלפי פירות הושמדו כתוצאה מאיוד מערות, נותר המין נפוץ ביותר.

גורם שני שפגע בעטלפי-חרקים הוא הרעלה משנית. רוב מיני העטלפים מופיעים באזורים המעובדים של צפון הארץ ומרכזה, ופגיעים במיוחד להרעלה משנית, כתוצאה משימוש בקוטלי חרקים כנגד עשים מסוימים ממשפחת התנשמיתיים (Noctuidae) שמהווים מרכיב חשוב ביותר במזון שלהם. זחלי תנשמיתיים, כגון פרודניה Spodoptera littoralis)), מהווים מזיקי חקלאות חמורים, ושדות מרוססים בקביעות בקוטלי חרקים נגדם. קוטלי חרקים נמצאים בשימוש מוגבר גם בישובים חקלאיים במדבר, אך שם לא אוידו מערות. במקומות אלה עדיין נפוצים עטלפי-חרקים, וזה מצביע על כך שאיוד מערות, ולא חומרי הדברה, הוא הגורם העיקרי האחראי לירידה באוכלוסיות של עטלפי-חרקים באזור הים-תיכוני בישראל.
אוכלוסיות העטלפים הנותרות עומדות היום בפני סכנה אחרת: מטיילים המבקרים במערות, מפריעים לעטלפים בשנתם ובחריפה שלהם, דבר הגורם לבזבוז מאגרי שומן והתייבשות הפרטים החורפים.

6.4. יונקים טורפים
גם היונקים הטורפים נפגעו מהרעלות בישראל. ב-1964 החליטו השרותים הווטרינריים להגנת הצומח שתנים מהווים מזיק משמעותי בהיותם פונדקאי המעביר את מחלת הכלבת. כחלק מפעילות לביעור מחלת הכלבת הוחל במבצע נרחב להשמדת התנים, וכתוצאה ממנו נפגעו יונקים טורפים רבים מהרעלות ישירות ומשניות: תן, זאב, שועל מצוי, נמיה, חתול בִּצה וחתול-בר, כמו כן נהגו חקלאים להרעיל תנים בשל פגיעתם בצינורות פלסטיק ((Mendelssohn 1972a. רוב המינים התאוששו בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20, ומספריהם היום (בשנת 2000) דומים לאלה שהיו לפני מבצע ההרעלה, או אף גבוהים יותר. אך גם כיום משתמשים חקלאים, בעיקר מגדלי בקר וצאן, ברעל כדי לפגוע בטורפים. הרעלות בלתי חוקיות אלה פוגעות באוכלוסיות שהן ממילא קטנות, על-ידי פרוק יחידות רביה, וגם פוגעות קשות במינים שלא נועדה לפגוע בהם, כגון הנשר ודורסים נוספים.
  
7. אשפה
גידול האוכלוסיה האנושית, המלווה בעליה ברמת חיים, מביא  גם להגדלה ניכרת בכמות האשפה המיוצרת, והיא מכילה כיום שאריות מזון רבות יותר ועשירות יותר מבעבר. בישובים קטנים רבים ובמחנות צבא יש מזבלות עצמאיות, שהאשפה בהן אינה עוברת כל טיפול. האשפה מהווה מקור מזון זמין לעופות ויונקים. כמו כן נוהגים חקלאים המגדלים עופות להשליך פגרים מחוץ לגבולות ישוביהם (למרות האיסור על כך), ופגרים אלה עומדים לרשות חיות הבר. בגולן, למשל, היו ב-1993 רק שתי מזבלות רשמיות, אך לצידן פעלו 70 "לא רשמיות" (Yom-Tov et al., 1995). כ-1,200 טון בשר (42% תרנגולי הודו, 36% בקר ו-19% תרנגולים) הושלכו באתרים אלה, אשר 70% מתוכם היו זמינים לטורפים. אוכלוסיות שועלים מצויים, תנים, עורבים אפורים ועורבים חומי עורף גדלו מאוד עקב זמינות האשפה, ואוכלוסיות גדולות של מינים אלה גורמות להקטנה של אוכלוסיות מיני הטרף שלהם, כמו זוחלים, מכרסמים ואף של שועל החולות (בערבה).

8. שינויים בשיטות חקלאיות
השיטות החקלאיות הנהוגות היום בישראל שונות מאד מאלה שבעבר. כמחצית מכל השטח המעובד מושקה כיום, ואזורים שהיו פעם מוברים בקיץ, מעובדים כעת גם בעונת היובש ומהווים מקור משיכה לבע"ח. גידולי קיץ חשופים יותר לחרקים מזיקים, התורמים לשימוש מוגבר בחומרי הדברה בכותנה ובגידולים אחרים. העיבוד היום משלב שימוש בכלים מכאניים מגוונים, טרקטורים כבדים וחריש עמוק. שינויים אלה השפיעו על מספר מיני בעלי-חיים החיים בקרקע (זוחלים ויונקים קטנים כשנונית באר שבע וירבוע גדול) או מתרבים עליה (עופות, כשדמית שדות).

9. דרכים ותיירות
ב-1998 היו בישראל כ-16,000 ק"מ דרכים סלולות, ששרתו כ-1.7 מיליון כלי רכב. לרבים מהכבישים הללו יש מספר נתיבים, וחלקם מופרדים לעתים במחיצות בטון שיש בהן פתחים בודדים, היכולים לאפשר מעבר בעלי-חיים. יונקים, זוחלים, דו-חיים ואף עופות רבים נפגעים על-ידי מכוניות ומתים בכביש. עד היום נאסף מעט מאד מידע כדי לאמוד את היקף הפגיעה של דריסת בעלי חיים בישראל.

מחקר אחד שנערך בעמק החולה (קניגשטיין 1994) הראה קשר ברור בין היקף התנועה לבין מספר הטורפים שנקטלו בדרכים. יותר ממחצית הפגרים שנמצאו היו של תנים, והיתר הורכב משועלים, גיריות, נמיות, חתולי בר, חתולי בִּצות, לוטרות, סמורים וצבועים. במחקר אחר נספרו נחשים שנדרסו על-ידי כלי רכב לאורך הכביש בין ירושלים לעין גדי במשך ארבע שנים (גרינברג 1978). נספרו 158 נחשים מ-15 מינים, והנפוצים היו עין-חתול אדמדם  ואפעה מגוון. הצעות לצמצם את מקרי המוות בעזרת פתיחת פתחים נוספים וגדולים יותר במחיצות, נפסלו על ידי מע"צ.

המספר ההולך וגדל של כבישים ומחיצותיהם גורם לקיטוע של בתי-גידול, שהשפעתו על עולם החי בישראל עוד לא ידועה. בתי-הגידול הנפגעים ביותר הם אלה המאוכלסים בצפיפות (על-ידי בני אדם) במישור החוף, כלומר החוליות שנותרו לאורך החוף ואזורי קרקעות קלות אחרים, וכן האזורים ההרריים שבגליל.

טיפוס וגלישת מצוקים, תחביב שנעשה לאחרונה פופולרי בארץ, פגע קשות בדורסים המקננים במצוקים (זוג הפרסים האחרון הפסיק לקנן כתוצאה מהפרעה על-ידי מטפסי צוקים). גם טיולים ברכב שטח הולכים והופכים פופולאריים בארץ. אלה מזיקים בין היתר בהשאירם סימנים בקרקעות המדבר הרגישות, והופכים לגורם בעייתי בשמירת טבע באזורים שונים. ראוי לציין כי במדינות מסוימות כגון אוסטרליה, נמיביה ומדינות מדבריות בארה"ב נחשבים רכבים אלה לסכנה ממשית לשימור בתי-גידול יובשניים, ונאסר עליהם לנוע באזורים מסוימים.

10. הכלאה עם חיות בית
הכלאה עם חיות בית בנות אותו מין מהווה בעיה בשמירת טבע עבור שני מינים בישראל: יונת הסלעים וחתול-בר. רוב להקות יוני סלעים בישראל היום אינן טהורות, ויוני בית מתפראות חיות בלהקות מעורבות עם יוני סלעים. רק בנגב אפשר לצפות בלהקות שהן כנראה על טהרת יוני הסלעים. עד לפני כ-40 שנה עוד היו להקות יוני הסלעים טהורות. עם התרחבות ישובי האדם בכל חלקי הארץ, החלו יוני בית להזדווג עם יוני סלעים. במקרים רבים התחיל התהליך כאשר בעל היונים הזניח את להקתו, והעופות המוזנחים הצטרפו ליוני סלעים בשיחור אחר מזון.

חתולי-בר עומדים בפני בעיה דומה. חתולים מתפראים נפוצים בכל הארץ, בעיקר באזור הצפון והמרכז, המיושבים בצפיפות. הקמת ישובים חקלאיים בעמק הערבה ומחנות צבאיים בנגב (לאחר פינוי סיני) יצרה בעיה דומה גם באזורים אלה.
במדינות רבות דווח על חתולים שהתפראו הטורפים צפורים קטנות ודוגרי קרקע. תופעה זו נצפית גם בארץ ובנוסף קיימת פגיעה גם באוכלוסיות של זוחלים. אנו מאמינים שהלטאה הירוקה נכחדה באזורים רבים כתוצאה מטריפה על-ידי חתולי בית שהתפראו. לחתולי בר, החיים בצפיפות מרבית של פרט לקמ"ר וטורפים בלילה, אין כמעט הזדמנות לפגוש בזוחלים פעילי יום. חתולי בית מתפראים, הניזונים מאשפה, חיים בצפיפות גבוהה של עד כמה עשרות לקמ"ר, ופעילים גם ביום וגם בלילה, ולהם יש סיכויים גבוהים בהרבה לפגוש את הלטאה הגדולה והבולטת הזו.

11. הכנסת מינים חדשים לטבע
מינים אחדים של בעלי חיים הוכנסו לארץ מארצות אחרות, הן במכוון והן באקראי. הידוע ביותר בין המינים שהוכנסו היא הנוטרייה שהוכנסה מדרום אמריקה לצורך גידול לתעשיית הפרוות, מצאה את דרכה לטבע והתבססה היטב לאורך מקווי המים בכל האזור הים-תיכוני. גם כמה מיני עופות זרים הפכו לגרים בארץ. כך למשל הדררה שיתכן והתפשטה באופן טבעי ממצרים, לשם הוכנסה מהודו. עם זאת יתכן שהאוכלוסיה המקומית מקורה בחיות מחמד שברחו (Yom-Tov and Mendelssohn 1988; דביר 1988). מין זה נפוץ היום במישור החוף, בעמקים הצפוניים ובעמק הירדן דרומה עד יריחו.
סוג אחר של תוכי, קוניור שחור-ראש (Nandayus nenday), ממוצא דרום-אמריקני, הופיע בעמק חפר מדרום לכרמל (פרדס חנה ובנימינה) בשנות השבעים, והתבסס שם בשנות התשעים (אריה קלר, בע"פ).

העורב ההודי (Corvus splendens) הופיע לראשונה באילת ב-1976 (Paz 1987); היום הוא מקנן נפוץ שם, ונראה לעיתים קרובות גם בערבה מצפון לאילת. הוא ניזון בין השאר בביצים ובגוזלים של צפורים, ומהווה איום על צפורי השיר המקומיות. כסוף-המקור ההודי (Euodice malabarica) הופיע במשך שנות השמונים, ואוכלוסיה קטנה שלו חיה היום בבקעת השבר הסורי-אפריקאי מאילת עד לכנרת . התורית הזנבנית (Oena capensis) היא מין אפריקאי, שנלכד בארץ לראשונה ב-1971 בצפון מערב הנגב. מאז נצפה מין זה בבקעת השבר הסורי-אפריקאי מאזור בית שאן עד אילת, וב-1986 נרשם מקרה הקינון הראשון (Mindell 1986/7). כיום הוא מקנן נדיר בערבה הדרומית, בעיקר באזורים חקלאיים. מספר מיני צפורים אקזוטיות אחרות, שברחו מגני חיות (רבים כנראה מגן צפורים קטן בפארק הירקון בתל-אביב), מתפשטים היום. ביניהם כלולים מיינה (Acridotheres tristis) מין זרזיר אפריקני (Spreo superbus) ומיני זרזירים אפריקאים אחרים (מהסוגLamprotornis ), יאורית (Alpochen aegytpiacus) וחד-זנב בהאמי (Anas bahamensis). גם מין זוחל אחד, שממית מחוספסת, הפך לגר בארץ לאחר שחדר ארצה דרך אילת, קרוב לודאי במטעני אוניות.

לעיתים מגיעים לישראל מינים אקזוטיים החיים במים, אך עד כה לא נמצאו ראיות להתרבותם בארץ. המין הנפוץ ביותר הוא צב אדום האוזן (Chrysemys picta), שפרטים ממנו נמצאו בירקון ובנחל תנינים. מיני דגים לא-מקומיים שונים נמצאו בנחלים ובכנרת. טרוטת עין-הקשת (פורל, Salmo gairdneri), שברחה מבריכות דגים בקיבוץ דן, מתרבה עכשיו בנהר הדן (Goren 1983), ומיני דגים נוספים נמצאו לעיתים בנחלים שונים, כנראה לאחר ששוחררו על-ידי חובבי חיות.
המספר ההולך וגדל של אספנים חובבים, והיבוא הבלתי מבוקר של חיות אקזוטיות שונות, עלולים לגרום להפצת בעלי חיים אלה בטבע ובכך להביא לנזק בלתי צפוי לבעלי-חיים ולצמחים מקומיים.

12. מבט לעתיד
עולם החי של ישראל עבר תמורות מפליגות במשך המאה ה-20. מינים רבים – בעיקר אוכלי עשב גדולים וצרכנים משניים כגון דורסים, צפורים אוכלות חרקים, עטלפים וטורפים  – נפגעו על-ידי פעולות אדם שונות. מינים אחרים מתוך אותן קבוצות הצליחו, לעומת זאת, להתאים את עצמם לתנאים החדשים, התרבו, ובמקרים מסוימים אף הפכו למזיקים. מצב זה יצר עימותים עם ענפי החקלאות, ואיומים חדשים על מינים שלא נחשבו בעבר מזיקים וחיו באיזון עם האדם.

הגידול הנמשך באוכלוסיה האנושית בישראל והעליה ברמת החיים יביאו להמשך הפגיעה בעולם החי. עיבוד, ייעור צפוף של אורנים (היוצר נוף סטרילי מבחינה אקולוגית) והעיור הגובר – יהרסו יותר ויותר בתי-גידול טבעיים. בעקבות כך ימשיכו להצטמצם השטחים הזמינים למינים שאינם מסוגלים להתאים את עצמם לבתי-הגידול שיצר האדם. אמנם חלק מהמערכות האקולוגיות הטבעיות עשויות לשרוד במסגרת שמורות הטבע, אך בישראל, ששטחה קטן, גם השמורות קטנות ולכן בלתי-יציבות מבחינה אקולוגית.

רוב החי בישראל עדיין מתקיים גם בשטחים פתוחים מחוץ לשמורות הטבע, אך הצמצום בשטחים פתוחים יהפוך את השמורות למפלט האחרון עבור מינים רבים. בניית יישובים חדשים ובעיקר המגמה לבניה חד קומתית על אזורים נרחבים, מהווה סיכון ממשי לשטחים הפתוחים. בדיקה של מצב שמורות הטבע הקיים בישראל אינה מעודדת: 63% מהשמורות הקיימות והמוצעות קטנות מ-1 קמ"ר, 25% קטנות מ-10 קמ"ר ורק כ-4% עולות בגודלן על 100 קמ"ר. שטחן הקטן של רוב השמורות, גבולותיהן הארוכים יחסית לשטחן וחוסר אזורי חיץ סביבן, הופך אותן לפגיעות לכל גורם הפועל בסביבתן, כך שעתיד המערכות האקולוגיות בשמורות, ובעלי-החיים והצמחים החיים בהן, נמצא בסכנה. אפילו שמורות גדולות יחסית סובלות מלחץ אדם.

בהר מירון, למשל, השמורה הגדולה ביותר בצפון הארץ ובמרכזה (גודלה היה במקורו כ-100 קמ"ר), מעובדים כ-30 ק"מ בצורה לגיטימית על-ידי החקלאים הדרוזים המקומיים, ושטחים נוספים מנוצלים על-ידי צה"ל. אנו מעריכים שבתוך עשור יישאר רק חצי מהשמורה חופשי יחסית מהפרעה מתמשכת של האדם, וגם חלק זה יסבול מכריתה מזדמנת, רעיה בלתי מבוקרת ופריצת דרכים חדשות. בשמורות אחרות המצב דומה.

בתקופה האחרונה מתפתחת תופעה של "תיירות טבע" ע"י יזמים שונים, שמגדילה את הלחץ על שמורות טבע מסוימות. "תיירות טבע" זו מעלה את שמירת הטבע למודעות ציבורית, אולם מאידך מסכנת את הטבע. כך לדוגמה ספורט של טיפוס וגלישת מצוקים שהחל לפעול בעידוד החברה להגנת הטבע, הפך במהרה להיות גורם הפרעה חמור לקיני עופות דורסים. בכדי להמחיש את חומרת האיום, הפסיקה החברה להגנת הטבע לבצע פעילויות אלה, למעט במקומות המאושרים לכך. בדומה לכך, רכבי 4*4 הפכו להיות פופולריים, ורבים מהם נעים בשטחי המדבר, תוך השארת סימני נסיעה "קוליסים"  על פני השטח מחוץ לדרכים הקיימות. בארצות אחרות כמו אוסטרליה, נמיביה וחלק ממדינות ארה"ב, רכבים אלה נחשבים כאיום ממדרגה ראשונה לעולם החי במדבר. עד כה, מעט מאוד נעשה בכדי לעצור תופעה זו או להגיע לאכיפה ושליטה בעוצמת הפגיעה בפועל.

מגמות אלה אינן מאפשרות מבט אופטימי על עתיד עולם החי בישראל. אם הן תמשכנה, יצטמצם החי בישראל בהרבה בגודלו ובמגוון המינים שלו, ויהיה רחוק מלהציג את המגוון הגדול, שהפך את ישראל לייחודית מבחינה אקולוגית וזואוגיאוגרפית.

מאידך נעשות פעולות שמירת טבע רבות לשמירה על בתי-גידול ועל מיני צמחים ובעלי-חיים. "חוק הגנת חית הבר" (מ-1955) מגן בעקרון על כל יונקי ועופות הבר,  ובנוסף מיני הזוחלים והדו-חיים ("חוק הגנת חיות הבר" 1990 – חקיקה מחדש), מלבד מספר מינים שהוכרזו כמזיקים (עכבר מצוי, חולדה, נברן, חולד, דרור הבית, עורב אפור) ומספר מינים נוספים שנקבעו כחיות עם עונת ציד מוגדרת (חגלה, יונה, תור, ברכיה, שרשיר, ארנבת, חזיר בר, דרבן).

"חוק הגנים הלאומיים ושמורות הטבע" (נחקק ב-1963) מאפשר להגן גם על בעלי-חיים שאינם כלולים ב"חוק הגנת חית הבר", וכמו כן על צמחים ומערכות אקולוגיות המוגדרים כ"ערכי טבע". "רשות הטבע והגנים" הממשלתית היא האחראית על אכיפת חוקים אלו, על ממשק שמורות טבע ועל פיקוח ציד. "החברה להגנת הטבע" הציבורית (נוסדה ב-1954), פועלת לחינוך הציבור ולהפיץ את מסר שמירת הטבע. בשנים האחרונות נוספו אגודות נוספות (כגון אדם, טבע ודין) המטפלות בבעיות שונות של שמירת טבע ונוף, בהצלחה לא מבוטלת.